פרשת האזינו - אתה קובע את התשלום

אתה קובע את התשלום

דברים (לב,ד): "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".

רש"י: "אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה".

מדוע הרשעים מקבלים שכר בעולם הזה על המצוות, הרי זה שכר פחות מאשר השכר בעולם הבא, ומדוע אינם זוכים על מעשיהם הטובים לשכר טוב בעולם הבא כפי שמקבלים הצדיקים?

נראה לענות, שכל אחד מקבל את השכר לפי איך שהוא מחשיב את המצוות. צדיקים מחשיבים את המצוות מאוד ולכן שכרם רב בעולם הבא, ואילו הרשעים שלא מחשיבים את המצוות - שכרם מועט, ולכן מקבלים אותו בעולם הזה.

חג הסוכות הלך והתקרב, ובכל העיר ברדיצ'וב אין אפילו אתרוג אחד לקיים בו את המצווה. אין אתרוג לצדיק, רבי לוי יצחק, ואין אתרוג אף לאחד מיהודי העיר.

עצוב רבי לוי יצחק וככל שמתקרבים ימי החג, מעמיק צערו. שליחים נפוצו בכל הסביבה. ביקרו בכל השווקים, חיזרו על כל בתי היהודים באיזור, ארבו בדרכים, אולי ייתקלו ביהודי הנושא עימו אתרוג לחג הסוכות.

המאמצים נשאו פרי. נמצא יהודי שהיה בדרכו לביתו, ובידו, ממש לא ייאמן: אתרוג מהודר. ולא זו בלבד, ברשותו של היהודי גם לולב, הדסים וערבות. מי היה מעלה על דעתו מציאה מושלמת ונפלאה כזו?

בשמחה גדולה ביקשו השליחים מהיהודי למכור להם את האתרוג. הציעו לו מחיר גבוה ומפתה. אולם היהודי מסרב. האתרוג אינו למכירה. שלו הוא. גם הוא יהודי המחוייב בנטילת ארבעת-המינים.

לא הועילו הפצרות ותחנונים. השליחים ניסו לבקשו שיואיל לפחות להתעכב בברדיצ'וב ולשהות עימם בימי חג הסוכות, כדי שיוכלו גם בני העיר לברך ולצאת ידי- חובת המצווה בזכות האתרוג היחיד שבידו.

היהודי לא ניאות. מתגעגע הוא אל אשתו ואל ילדיו. זה זמן רב שנעדר מביתו ובדעתו לחגוג בחיק משפחתו. אך בני ברדיצ'וב לא ויתרו. במאמץ שיכנוע אחרון התחננו בפניו: לכל הפחות ייכנס נא אל הצדיק רבי לוי-יצחק. לזאת נענה היהודי.

"זכות גדולה נפלה בחלקך", ניסה הרבי לשכנעו. "כל הקהילה הגדולה תוכל בזכותך לקיים את המצווה החשובה". אך היהודי בשלו: ברצונו לשוב לביתו ולעשות את החג במחיצת בני- משפחתו.

כשראה הצדיק שדבר לא יזיזו מדעתו אמר לו: "אם תשאר כאן לחג הסוכות, אני מבטיח לך שתהיה איתי במחיצתי בגן-עדן". להבטחה שכזו אי-אפשר לסרב. הבטחה מפורשת להיות בגן- עדן יחד עם הצדיק רבי לוי-יצחק! היהודי נענה ל'עיסקא' ונשאר בעיר. מפה-לאוזן עברה הבשורה, וכהרף עין שבה השמחה לשכון בלבבות היהודים המתכוננים לחג הממשמש ובא.

אחרי תפילת ערבית, בלילו הראשון של החג, סר היהודי האורח לעבר הסוכה הצמודה לאכסניה בה השתכן. הוא היה במצב-רוח מרומם מאוד. הכבוד הגדול שזכה לו מבני- העיר והמחשבה על גן-העדן המובטח לו סיפקו לו די והותר סיבות להיות שמח. בלב גדוש שמחה עמד להיכנס לסוכה ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה. הפתעה מאוד לא נעימה ציפתה לו. בנימוס אך בתקיפות הסביר לו מארחו, כי הכול הוא יכול לתת לו, רק לא לשבת בסוכה. היהודי נדהם. "מה זאת אומרת?!", תמה, "אני רוצה לקיים את מצוות סוכה". אך המארח בשלו: אין הוא יכול לאפשר לו את הכניסה לסוכה.

"מארח מוזר", חשב האורח בליבו ופנה לבית השכן. חשב לבקש מהשכנים להתארח בסוכתם. למרבה פליאתו, גם משפחה זו סרבה לפתוח בפניו את דלת סוכתה. תוצאות דומות השיג לתדהמתו הגוברת גם אצל יתר השכנים. אט-אט החל היהודי להבין שאין אלו סתם מקרים. הרבי, כך מסתבר, ציווה על בני הקהילה שלא יכניסוהו בשום פנים ואופן לסוכה. אך מדוע הוציא הוראה מוזרה כל-כך?!

מיואש ומבולבל כיוון פעמיו לעבר בית הצדיק. "האם כך משלמים לי עבור הטובה שעשיתי?!", קבל. "נעתרתי לבקשתכם ונשארתי כאן, במקום זר, במשך כל ימי החג במקום לבלות בנעימים עם משפחתי, על-מנת לזכותכם במצווה, ואתם מונעים ממני מצווה חשובה לא פחות, מצוות ישיבה בסוכה?!".

"זהו הדין", מרגיעו הרבי. "אם אין אתרוג - אין מברכים עליו. אם אין סוכה, פטורים גם מן החיוב לשבת בה".

"אין סוכה?!", דברי הרבי הקפיצו את האיש. "הרי בעיר אלפי סוכות!"

"מה אפשר לעשות?", נענה הרבי באדישות מעושה.

"רבי", זעק האיש בעיניים דומעות, "אנא רחם עלי ותן לי לשבת בסוכה. אני מוכן לתת את כל הוני כדי לא להפסיד את המצווה".

"אם תוותר על ההבטחה שנתתי לך, בדבר חלקך בגן-עדן, אתן לך מיד לשבת בסוכה", אמר הצדיק בקול שליו ומתון.

היהודי האורח קפא על עמדו כשהוא נבוך. מלחמה פנימית קשה התלקחה בליבו. האם יוותר על ההבטחה הנפלאה רק כדי לקיים מצוות סוכה? ואולי כדאי לשלם את המחיר הגבוה, לוותר על הסוכה, כדי לזכות בגן-עדן?

והוא החליט. "רבי", אמר בקול בוטח ונחוש. "אני מוותר על הבטחתך. מה בצע לי בגן-עדן אם אינני יכול לחיות כיהודי ולקיים את מצוות סוכה ככל עמנו בני- ישראל. אנא הנח לי לקיים את מצוות סוכה"!

חיוך לבבי זרח על פניו של הרבי. "הנך מוזמן לסעוד עמנו בסוכה. ועכשיו אני שב ומבטיחך: מקומך בגן-עדן שמור לך, עמי במחיצתי. לא רציתי שתזכה בגן-עדן רק בזכות חושך המסחרי, גן עדן כזה לא שווה הרבה... רציתי שתהיה ראוי לכך. עכשיו, כשמסרת את הנפש על קיום המצווה, הינך ראוי באמת להיות עמי במחיצתי בגן-עדן!"

הזוה"ק כותב (תרומה קכח.) שצריך לשלם על מצוה תשלום מלא ולהשתדל בה בכל הכח!

"פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵישָׁא וְאָמַר, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְיִקְחוּ לִי, הַאי מַאן דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּמִצְוָה, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ בְּרֵיקָנַיָּיא וּבְמַגָּנָא, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ כַּדְקָא יֵאוֹת כְּפוּם חֵילֵיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָּא בְּכַמָּה אַתְרֵי, יֵאוֹת לְמֵיסַב בַּר נָשׁ הַהוּא אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. 

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב (ישעיה נה) לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלא כֶסֶף וּבְלא מְחִיר יַיִן וְחָלָב, דְּהָא אִיהוּ בְּמַגָּנָא, (ואשתדלותה בלא כסף) וְאִיהוּ אִשְׁתַּדְלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּאוֹרַיְיתָא, כָּל מַאן דְּבָעֵי זָכֵי בָּהּ. אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִנְדַּע לֵיהּ, כָּל מַאן דְּבָעֵי זָכֵי בֵּיהּ, בְּלָא אַגְרָא כְּלָל. אֲבָל אִשְׁתַּדְּלוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּקַיְּימָא בְּעוֹבָדָא, אָסִיר לְנַטְּלָא לֵיהּ לְמַגָּנָא וּבְרֵיקָנַיָּיא, בְּגִין דְּלָא זָכֵי בְּהַהוּא עוֹבָדָא כְּלַל, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ רוּחָא דְּקוּדְשָׁא, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים. 

בְּסִפְרָא דְּחַרְשֵׁי, דְּאוֹלִיף אַשְׁמְדָאי לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כָּל מַאן דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא לְאַעְבְּרָא מִנֵּיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא, וּלְאַכְפֵּיָיא רוּחָא אַחֲרָא. הַהוּא עוֹבְדָא דְּבָעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ, בָּעֵי לְמִקְנֵי לֵיהּ בַּאֲגָר שְׁלִים, בְּכָל מַה דְּיִבְעוּן מִנֵּיהּ, בֵּין זְעֵיר בֵּין רַב, בְּגִין דְּרוּחַ מִסְאֲבָא, אִיהוּ אִזְדָּמַּן תָּדִיר בְּמַגָּנָא וּבְרֵיקָנַיָּא, וְאִזְדְּבַן בְּלָא אַגְרָא, וְאָנִיס לִבְנֵי נָשָׁא לְמִשְׁרֵי עָלַיְיהוּ, וּמְפַתֵּי לוֹן לְדַיְירָא עִמְּהוֹן, בְּכַמָּה פִּתּוּיִין, בְּכַמָּה אָרְחִין, סָטֵי לוֹן לְשַׁוָּואָה דִּיּוִּרִיהּ עִמְהוֹן. 


וְרוּחַ קוּדְשָׁא לָאו הָכִי, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא רַב סַגִּי, וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּגַרְמֵיהּ וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּמִשְׁכָּנֵיהּ, וּבִרְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וּלְוָאי דְּיָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ, דִּישַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ. וְעִם כָּל דָּא דְּיָהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִי לָאו, מִיָּד אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ כְּדִבְקַדְמֵיתָא".

תרגום:

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּרֹאשׁ וְאָמַר, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְיִקְחוּ לִי, מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל בְּמִצְוָה וּלְהִשְׁתַּדֵּל בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדֵּל בּוֹ בְּרֵיקָנוּת וּבְחִנָּם, אֶלָּא צָרִיךְ הָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ כָּרָאוּי כְּפִי כֹחוֹ. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ דָבָר זֶה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, יָאֶה לָאָדָם לָשֵׂאת אוֹתָהּ הִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'.
וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב (ישעיה נה) לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב, שֶׁהֲרֵי הוּא בְּחִנָּם, (והשתדלות בלא כסף) וְזוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא?
אֶלָּא הִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁל הַתּוֹרָה - כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת בָּהּ. הִשְׁתַּדְּלוּת כְּדֵי לָדַעַת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה, זוֹכֶה בּוֹ בְּלִי שָׂכָר כְּלָל.
אֲבָל הִשְׁתַּדְּלוּת בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעוֹמֶדֶת בְּמַעֲשֶׂה, אָסוּר לָקַחַת אוֹתָהּ לְחִנָּם וּבְרֵיקָנוּת, כִּי אֵינֶנּוּ זוֹכֶה כָּךְ בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה כְּלָל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא רַק בְּשָׂכָר שָׁלֵם.
בְּסֵפֶר הַכְּשָׁפִים שֶׁלִּמֵּד אַשְׁמְדַאי לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ - כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ רוּחַ טֻמְאָה וְלִכְפּוֹת רוּחַ אַחֶרֶת, אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ, צָרִיךְ לִקְנוֹת אוֹתוֹ בְּשָׂכָר מֻשְׁלָם בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ מִמֶּנּוּ, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, מִשּׁוּם שֶׁרוּחַ הַטֻּמְאָה מִזְדַּמֶּנֶת תָּמִיד בְּחִנָּם וּבְרֵיקָנוּת, וְנִמְכֶּרֶת בְּלִי שָׂכָר, וְאוֹנֶסֶת בְּנֵי אָדָם לִשְׁרוֹת עֲלֵיהֶם, וּמְפַתָּה אוֹתָם לָדוּר עִמָּם. בְּכַמָּה פִתּוּיִים, בְּכַמָּה דְרָכִים, מַסְטָה אוֹתָם לָשִׂים דִּיּוּרָהּ עִמָּם.
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֵינָהּ כָּךְ, אֶלָּא בְּשָׂכָר שָׁלֵם, וּבְהִשְׁתַּדְּלוּת רַבָּה וּגְדוֹלָה, וּבְטִהוּר עַצְמוֹ וּבְטִהוּר מִשְׁכָּנוֹ, וּבִרְצוֹן לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ. וְהַלְוַאי שֶׁיָּכוֹל לְהַרְוִיחַ אוֹתוֹ שֶׁיָּשִׂים מְדוֹרוֹ עִמּוֹ, וְעִם כָּל זֶה שֶׁיֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, שֶׁלֹּא יִסְטֶה יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, וְאִם לֹא - מִיָּד מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְלֹא יוּכַל לְהַרְוִיחַ אוֹתוֹ כְּבַתְּחִלָּה.

הרב יעקב יוסף זצוק"ל היה משלם לגבאים את החשבון חשמל של כל החודש של הבית כנסת כדי שיוכל להעביר שיעור בבית הכנסת שלהם.

הרב הלל מרצבך: יום אחד בנוסעי בכבישים, עצרתי במושב מסורתי לחפש מניין להתפלל תפילת מנחה. בבית הכנסת התאספנו בערך שמונה גברים, השקיעה מתקרבת, ואמרו לי הנוכחים שאין הרבה סיכוי שנמצא מניין. הצעתי שנצא לחפש אנשים בחוץ. יצאתי לחפש ומצאתי סמוך לבית הכנסת שני יהודים ללא כיפה באמצע להעמיס סחורה. שאלתי אותם אם הם מוכנים להשלים מניין לתפילה, הם סירבו בטענה שהם עסוקים. אמרתי להם שאני מוכן לשלם להם אם רק יגיעו כמה דקות, הם הסתכלו אחד על השני והחליטו לבוא.

אחרי התפילה שאלתי אותם: "כמה אני חייב לכם?". אך הם סרבו לקחת שקל, והסבירו: "כשהצעת לשלם הבנו כנראה שזו באמת מצווה גדולה וחשובה. ולמה שעכשיו נוותר עליה בגלל כסף".