Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

פרשת שופטים - תמיד ללמד זכות על עמ"י

תמיד ללמד זכות על עמ"י


דברים (טז,יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק".

מדרש תנחומא (שופטים ד'): "'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מטין את העם לכף צדק. אמר רבי יהודה ברבי שלום: שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא. ממי אתה למד? מגדעון בן יואש, שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון שלימד עליהם זכות, מיד נגלה עליו המלאך, שנאמר: 'ויבא אליו מלאך ה' ויאמר לו לך בכחך זה' (שופטים ו,יד) - בכח זכות שלימדת על בני, הוי 'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מלמדין זכות על הדור".
'משפט צדק' זה משפט של מנהיגות שיודעת לעמוד לפני הקב"ה וללמד זכות על ישראל. דורו של גדעון היה דור של עמי ארצות, דור ללא הנהגה של תורה, דל במצוות ובמעשים טובים, והנה בזכות יהודי אחד שהצליח ללמד זכות, זכה הדור לגילוי שכינה ולמנהיגות ראויה.

זוהר חדש (ח"א לט.): "דניחא ליה (לקוב"ה) מאן דאמר טבא על בנוהי [מי שאומר טוב על בניו]. מנא לן? מגדעון בר יואש, דלא הוא זכאי ולא ברא דזכאי, ומשום דאמר טיבותא על ישראל, כתיב ביה: 'ויאמר לו ה' לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד מדין'. מהו 'בכוחך' זה, טיבותא דא דאמרת על בני, יהא לך חילא סגיאה, לשיזבותהון מן ידא דמדין".
בדברי הזוהר חדש מבואר שלא רק המציאות העממית היתה דלה בתורה ובמצוות, אלא גם גדעון עצמו. גדעון לא היה בעל מדריגה, ואפילו זכות אבות לא היתה לו. הדבר היחיד שהיה לו, זו היכולת לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר טוב על ישראל, והנה מסתבר שליכולת זו יש עוצמה אדירה, ומכוחה מסוגלת האומה להכריע את מדין.

לימוד זכות על ישראל זה מקצוע גדול בתורה, כדי ללמד זכות על ישראל נדרש גדעון לעמוד ולעשות פלפול שלם מול ריבונו של עולם:
שופטים (ו,יג): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן".
רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד,א), ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חינם - כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו?".

גדעון היה אדם פשוט שבפשוטים, כנראה שאפילו לקרוא הוא לא ידע, כדי לקרוא את ההלל בערב פסח הוא היה זקוק לאביו שיקריא בפניו, ועם כל זה, הוא זה שזוכה להושיע את ישראל, בזכות לימוד הזכות שעמד ולימד על ישראל.

ילקוט שמעוני (שופטים רמז סב): "ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו (גדעון למלאך) 'ואיה כל נפלאותיו', היכן הם הפלאים שעשה האלקים לאבותינו בלילה הזה והיכה בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים?! וכיון שלימד סנגוריא על ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא: דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר: 'ויפן אליו ויאמר לו לך בכוחך זה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש בך כוח ללמד סנגוריא על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר: 'והושעת את ישראל'".
אנחנו נמצאים בליל הסדר, בזמן אמירת ה'מגיד' וסיפור יציאת מצרים, והנה באמצע הסדר מתגלה המלאך אל גדעון וגדעון מצליח ללמד זכות על ישראל. אם יש לגדעון כוח ללמד זכות על האומה, אומר הקב"ה, למה שיתגלה אליו רק מלאך ה', הוא ראוי לגילוי שכינה על ידי הקב"ה בעצמו.

הגר"א (בביאוריו לתיקוני זוהר על פרשת יעקב ועשיו תיקון כא' נז:): "הקב"ה שונא המקטרג על בניו, אף הקדושים".

כלומר אדם יכול להיות גדול וענק בתורה ובמצוות, אבל אם הוא מקטרג על ישראל, אז הקב"ה שונא אותו.
דוגמא לכך אנו מוצאים אצל ישעיה, שבשעה שאמר "אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ישעיה ו,ה) מיד "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה". מה זה 'רצפה'?
רש"י: "אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני".

בספר מלכים מסופר על המצור שהטיל בן הדד מלך ארם על שומרון ועל חרפת הרעב אליה הגיעו בני המקום. באותם ימים קשים באה נבואת אלישע על הרווחה שתבוא לישראל ביום המחרת. אלישע עמד במעמד מלך ישראל והזקנים, בשעה של ייאוש ומתח נורא, הרעב הכבד הביא את אנשי המקום למצב מזעזע בו נאלצו לאכול מבשר בניהם ובנותיהם, ואלישע קם ומכריז: "שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב' ז,א), מחר תתהפך הקערה על פיה וחרפת הרעב תסור. אנחנו ראויים לכך, אומר אלישע הנביא לעם, יש בנו סגולה אלקית ויש בקרבנו נשמה טהורה!
עמידתו זו של אלישע הנביא מפיחה רוח חיים ומכה גלים בלבבות, והנה בא השליש, יד ימינו של המלך, ומטיל ספק בדבר, "הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה".
על חומרת מעשהו של השליש ניתן ללמוד מתגובתו החמורה של הנביא, "הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל", כלומר הנביא רומז לשליש שימות במיתה משונה ושלא בעתו, ולא יספיק לטעום דבר מן הדגן.

רבי אלעזר אזכרי (בעל הפיוט 'ידיד נפש' ספר חרדים מז,כג): "איתא במדרש, דהשליש שנענש שאמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה', כך אמר: ודאי ה' יכול לעשות, אך הדור הזה כדור המבול, שראוי היה שיעשה ארובות בשמים, כהתם דכתיב: 'וארובות השמים נפתחו' (בראשית ז, יא), ואיך אפשר שלדור רע כזה, יהיה נס גדול כזה".
לפי דברי בעל "ספר חרדים", לשליש לא היה שום חיסרון באמונה ביכולת האלקית או בנבואה, הוא האמין בכוחו של ריבונו של עולם והאמין בנבואת הנביאים, לא היה לו ספק בכך שחרפת הרעב יכולה להשתנות ויכולה להיות מציאות ש'מחר סאה סולת בשקל' כדברי הנביא, הסיבה שהוא לא האמין שנס כזה יתרחש, היתה בגלל שהוא לא האמין בדור! מתוך "חרדיות" יתר ו"יראת שמים" מופלגת הוא היה סבור שהקב"ה לא ירצה לחולל נס כזה בגלל המצב הרוחני הירוד של הדור, ומי שמלמד קטגוריא על ישראל נענש בחומרה רבה[1].

בעקבות יציאת הספר מורה נבוכים החליטו רבני גרמניה לשלוח שליח שיבוא לתהות על קנקנו של הרמב״ם ולבחון את דרכיו. הם שלחו לספרד רב חשוב בשם רבי מאיר כדי לבקר אצל הרמב״ם ולדווח להם על מה שראה.
רבי מאיר לקח עימו את שמשו ויצא לדרך. כאשר התקרב לקורדובה, עיר מגורי הרמב״ם, החליט לנוח מעט ליד שפת הנהר העובר ליד העיר. הוא הוציא ספר מתיקו ושקע בלימוד. לאחר שהחליף כוח המשיך בדרכו אל בית הרמב״ם ושכח את ספרו על שפת הנהר.
רבי מאיר התדפק על דלת הרמב״ם. משרת פתח את הדלת ואמר לו כי בעל הבית אוכל כעת וכי עליו להמתין מעט.
"לך אמור לבעל הבית שיודע אני כי הוא אוכל, והראיה שהוא אוכל כעת ביצים!"
אמר רבי מאיר למשרת.
המשרת מסר את דברי רבי מאיר לרמב״ם, והלה השיב: "אמור לאורח הנכבד כי הוא שכח את ספרו ליד הנהר".
רבי מאיר שלח את משמשו להביא את הספר וחיכה בקוצר רוח לפגישה.
הרמב״ם קיבל את אורחו בסבר פנים יפות והזמינו לסעוד על שולחנו. כאשר ישבו ליד השולחן ראה רבי מאיר לתדהמתו מאכל הדומה ליד אדם והזדעזע: האם הרמב״ם הוא קניבל ח״ו?! כמובן שהוא לא העז לגעת באוכל ואמר למארחו כי אינו רעב.
"האם תרצה לשתות משהו"? שאל הרמב״ם, ובטרם נענה קרא למשרתו: "פטרוס, הבא נא יין אל השולחן!"
רבי מאיר תמה שוב: כיצד מורה הרמב״ם לגוי להביא יין לשולחן, הרי זה יהיה יין נסך! הוא התחמק מלשתות את היין באומרו שהוא עייף מן הדרך ומעדיף להסתפק בשתיית מים.
הרמב״ם הורה בבת שחוק למשרתו להביא מים לאורח.
לאחר מכן הלך רבי מאיר לחדרו כדי לנוח ואז שמע את הרמב״ם אומר לאחד ממשרתיו: "מחר קום השכם בבוקר, והרוג את העגל כדי שלאורח שלנו תהיה ארוחה טובה".
האורח נדהם בשלישית. האם הרמב״ם אינו מתכוון לשחוט את העגל אלא להורגו סתם?! האם חלילה נכונים החשדות?
הוא עלה על יצועו כשהוא נתון במבוכה עצומה, ולא היה מסוגל להירדם כל הלילה בחושבו שרב כה ידוע ברחבי העולם היהודי עובר עבירות כה חמורות. הוא חיכה ליום המחרת כדי לגלות לרמב״ם מהי מטרת ביקורו ולדרוש ממנו הסברים להתנהגותו המוזרה.
למחרת בבוקר הזמין הרמב״ם את רבי מאיר לחדרו ואמר: "ידידי היקר, יודע אני היטב מהי מטרת ביקורך, וגם כי אתה חושד שירדתי מהדרך הנכונה. יודע אני מדוע סירבת לאכול על שולחני ולשתות מייני, וגם מודע אני לכך שהתייסרת כל הלילה מחשש שאני עומד להאכילך בבשר נבילה. כעת אוכיח לך כמה קל ליפול לטעות כאשר האדם שופט למראה עיניו בלבד ודן את חברו מבלי לדעת ולהבין את העובדות לאשורן".
"אתה חשבת", המשיך הרמב״ם, "כי מה שראית על שולחני היה יד אדם, רחמנא ליצלן, אבל דע לך שהיה זה מין ירק בריא מאוד למאכל אדם. כידוע לך הנני רופא, ולדעתי אין להרבות באכילת בשר ויש להעדיף ירקות ובפרט ירק זה שמצוי אצלנו ואינו מצוי אצלכם בגרמניה".
רבי מאיר חש מאוד לא בנוח על שחשד את הרמב״ם בחשד כה נורא, אבל התעשת ושאל: "כיצד זה הוריתם לגוי להביא יין אל השולחן!?"
"חלילה!" חייך הרמב״ם, "פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה. שם זה אף מוזכר בחז״ל כשם אביו של האמורא רבי יוסי בן פטרוס (ראה מדרש רבה שמות נב, ג). וכפי שהנך רואה פטרוס יכול להיות גם שם של יהודי".
רבי מאיר בוש בשנית. כעת לא שאל מאומה, אלא ציפה להסבר בדבר הריגת העגל.
"ומה שציוויתי למשרתי להרוג את העגל", המשיך הרמב״ם, "במקום לשוחטו, הרי ודאי ידוע לכבודו דין בן פקועה (עגל שנמצא חי ושלם במעי פרה שנשחטה) שאינו טעון שחיטה כי כבר יצא ידי חובת שחיטה על ידי אמו הפרה. היה לי עגל כזה ורציתי לכבד את כבודו בבשר עגל טעים ורך..."
רבי מאיר ביקש את סליחת הרמב״ם על שחשד בכשרים מפני שדן לפי מראה עיניו בלבד. הרמב״ם מחל לו בנפש חפצה והחל להסביר לו דינים שונים ולהרחיב את אופקיו בהלכה.
ר' מאיר חזר לגרמניא ואמר לכולם על הרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה"!





[1] הגמרא בפסחים (סד:) אומרת, שמעולם לא נתמעך אדם בעזרה מחמת הצפיפות חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד. והיו קוראין אותו "פסח מעוכין", על שם שנתמעך בו הזקן.

הרמ"ע מפאנו (גלגולי נשמות סוף אות ש): "...השליש אשר נרמס בשער וימת בדבר אלישע, כי אמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים'... וחטאו היה כי היה מלמד קטגוריא ומזכיר עוון ישראל, ואין הקב"ה חפץ בדלטוריא של בניו... ולכן עתה ראה בישועתן של ישראל כי סאה סולת בשקל, ובעינו ראה ומשם לא אכל כי נרמס בשער וימת. וגם פעם אחרת לא סר מעינו רעה על ישראל בענין פסח מעוכין, כי נתמעך פעם אחרת כי עינו רעה בהם לראות כל כך אוכלוסי, כנזכר במסכת פסחים, וקראו לאותו פסח 'פסח מעוכין'".
אותו זקן שנמעך ב'פסח מעוכין' היה המשך ההופעה של אותו שליש. כשאותו זקן ראה ריבוי גדול כל כך של עולי רגלים, היתה עינו צרה, ועל כך הוא בא על עונשו. מכאן אנו למדים כמה דברי דלטוריה על ישראל פוגעים ומזיקים, וכמה הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו.

האר"י ז"ל (ליקוטי תורה לפרשת חיי שרה ד"ה והנה זכריה): "והנה זכריה קודם שנהרג, חירף וגידף את בני ישראל, 'למה אתם עוברים את פי ה'' וכו'. וידוע כי מי שחירף לרבים, אף על פי שהוא בדין, עם כל זה נענש, כמו שמצינו באביה בן רחבעם, שכתוב בו: 'וימיתהו ה'', ואמרו רבותינו ז"ל: מפני שחירף את ישראל, אף על פי שהיה בדין, נענש, שאין הקב"ה רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, לכך נענש.
אחר כך נתגלגל רוחו ונפשו, ונתחלקו בשני גרי הצדק שמעיה ואבטליון, כי שמעיה נשיא, היה רוחו של זכריה, ואבטליון אב בית דין, היה נפשו של זכריה, לכן לפי שדיבר על בני ישראל, נתגלגל בגרים, רק שהם גרי צדק, ונדבקו תחילה באלהים אחרים, דוגמת מה שחירף את ישראל ממש, שאמר להם 'למה עזבתם'".
לכאורה זכריה רק מלא אחר תפקידו כנביא והוכיח את ישראל על שעברו על דבר ה', ואף על פי כן, כיון שסוף סוף דיבר דברים קשים על ישראל, נאלצה נשמתו להתגלגל בשני תלמידי חכמים, שמעיה ואבטליון גרי הצדק, ולהיות בחלק מהזמן גוי עובד עבודה זרה, כדי שיתקיים בו מאמרו לישראל 'למה עזבתם'. בסופו של דבר שמעיה ואבטליון התגיירו והפכו להיות גדולי ישראל, וזה תיקונו של הנביא זכריה, החותם את ימי הבית הראשון ואת תקופת הנבואה.