Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 27 בספטמבר 2016

ראש השנה - בארץ ישראל התשובה מאהבה

בארץ ישראל התשובה מאהבה


הרב חרל"פ (אורי וישעי עמ' צב-צג): "בר״ה העולם כולו חוזר לשרשו, וההוי׳ כולה מתחדשת אז ועומדת בצביון שעמדה בעת התחוללותה, וכשם שאז היו השעות לפני החטא, והתגלה אז ״זיהרא דאדם קדמאה״ (זהר ח״א ל״ו), ומעמדו של אדם הי׳ נורא ונשגב מאד עד שביקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה, כמו שיהי׳ לעתיד, שעתידין מלאכי השרת לומר שירה לפני הצדיקים, כן בכל שנה ושנה השעות הראשונות של היום הוא מעין המצב הנפלא ההוא".

בזמן כ"כ נפלא וקדוש כולנו משתוקקים לחזור בתשובה ולזכות להארת פניו יתברך – "את פניך ה' אבקש"!

ישנם שני דרכים לחזרה בתשובה: תשובה מאהבה ותשובה מיראה.

האם אני חוזר בתשובה כי אני אוהב את הקב"ה ורוצה לעשות רצונו, או שמא הנני מפחד מנחת זרועו ובשל כך אני משתדל לעשות רצונו?

המגיד מדובנא: משל למה הדבר דומה, לגדוד חיילים שרדף אחרי חיילי האויב ימים רבים במשעולי ההרים ובמורדי הגבעות וביערות. יום אחד בהיותם ביער עבות עמדו לפוש. קשרו החיילים את סוסיהם אל העצים, ליקטו זרדים והבעירו מדורה, עליה שפתו סיר גדול ובישלו מרק חם להחיות את נפשם.
כאשר היה המרק מוכן ועמדו להתחיל להגישו למסובים הגיע אחד החיילים שהופקד כצופה והודיע בבהלה כי חיילי האויב מתקרבים.
מיד קפצו החיילים עזי הנפש על סוסיהם ודהרו לקראת חיילי האויב להילחם בהם.
היה שם חייל פחדן ומוג לב אשר לא מיהר לעזוב את קדרת המרק... הלה השביע את נפשו בצלחת גדושה ואף מילא את מימייתו במרק רותח...
ואז נפנה בעצלתיים ועלה על סוס להצטרף לחבריו.
כאשר החל לדהור אל שדה המערכה נטפו מעט טיפות מרק רותח מתוך המימייה וניתזו על גופו של הסוס. הלה הרגיש בצריבה ופתח בדהירה מטורפת היישר אל תוך שורות חיילי האויב.
כאשר ראו החיילים חייל עז נפש הדוהר היישר אל שורותיהם פחד ופחת אחז אותם ומיהרו להימלט על נפשם במנוסת תבוסה.
חייל בודד זה הכריע את המערכה!
ניגש אליו מפקדו ושאל בפליאה: "אמור נא לי, הן אני מכירך מאז ימים רבים וידעתי כי אינך מן האמיצים שביחידה, ומה ראית לגלות גבורה כה רבה להניס לבדך את כל חיילי האויב?!
הן על מעשה כזה מגיע לך אות הצטיינות מהמלך בכבודו ובעצמו!"
אליבא דאמת – הודה החייל בבושת פנים – אינני מן האמיצים אלא שמעט מרק רותח ניתז על סוסי, לא יכולתי להשתלט עליו והסוס שעט בטירוף אל מחנה האויב...
אם כך – אמר המפקד – לא לך הכבוד והתהילה אלא לסוס!...

הרב חרל"פ (אורי וישעי עמ' צב-צג): "באמת אין שום מוצא לשום ענין אשר אנחנו נוכל להרגיש אותו אם לא שנמצא ענין ההוא גם בהחק העליון ב״ה, ודוקא מפני שיש למעלה אנו מרגישים אותו למטה, וכל הרגשה שאיננה נובעת מהחק העליון באמת היא פסולה ומתועבת, ואין לישראל חלק אמת במו.
גם חרדת הדין שהננו מתמלאים בימים אלו נובעת היא אצלנו מהחרדה שלמעלה, ואעפ״י שלכאורה לא שייך למעלה חרדת הדין, אלא שמרוב אהבת הקב״ה לישראל עמו כביכול חרד על כל דין שצריכים לדון כל אחר מישראל הנה נמצא באמת גם בהחק העליון חרדת הדין וממנה אנו יונקים למטה ובעבורה הננו מתלבשים בחרדת הקודש מפחד הדין הגדול והנורא.
זהו הענין שגינו הגדולים את יראת העונש, אעפ״י שלכאורה מה מאושרים היינו אם היינו זוכים ליראת העונש עכ״פ, שהרי יותר מזה אמר ריב״ז ״הלואי שיהי׳ מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, תדעו אדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם״ (ברכות כ״ח), אבל עיקר החסרון בזה הוא מפני שאין בחק העליון ענין של יראת העונש, וממילא אין אנו מתדבקים על ידי יראה זו במקוריותינו בשורש מחצבתינו שהוא המחצב העליון".

כותבת הגמ' ראש השנה): ״מלכויות ־ כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות ־ שיעלו זכרונם לפני. ובמה? בשופר".

כל עניינו של יום זה הוא מלכות ה׳ שהתגלתה ביום זה עצמו בבריאת אדם הראשון וכעת מתגלה על ידינו כל שנה מחדש.

בארץ ישראל אנחנו נמצאים בהיכל המלך על יד הכסא שלו ברגע ההכתרה!

שייך ברגע כזה לבקש מה' שימחול לך על התשלומי ארנונה?!? שייך ברגע כזה לבכות ליד המלך שלא יעניש אותך השנה?!?

זה אפשר לעשות אולי בחו"ל, מחוץ לארמון, לא לפני המלך...

כתוב בגמ' בבלי (ראש השנה לב:): "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה".

לעומת זאת כתוב בירושלמי (ראש השנה ז:, מובא בילקוט שמעוני דברים תתכה'): "ר' חנינא ור' הושעיא ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוה, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל שערו ואינו חותך צפורניו לפני שאינו יודע היך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין שערן ומחתכין צפרניהן ואוכלין ושותין ושמחין בראש השנה לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם".

איך זה מסתדר?

הזהר הק' מיישב את הדברים את הדברים בצורה נפלאה:

כותב הזהר הק'(ג' קיח.): "כתוב אחד אומר (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה' בשמחה' וכתוב אחד אומר (שם ב,יא) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא"[1].

בגלות עבודת ה' היא מתוך יראה, בא"י עבודת ה' היא מתוך שמחה!!!

בגלות אנחנו מבינים את ההנהגה של מדת הדין מה הקב"ה יגזור עליי בשנה הקרובה? רעב צרות שהפריץ ינשל אותי מכל רכושי, שהשכן איוואן יחזור יום אחד הביתה שיכור וישבור לילד שלי בקבוק על הראש סתם כי בא לו ואין לי אפי' למי להתלונן! שהשלטונות יכריזו יום אחד שכל הקהילה מגורשת אבל הכסף והבתים נשארים פה! או שצריך להשמיד ח"ו את כל היהודים בעוד שנה... מסמכים של קהילות יהודיות מימי הביניים מראים ש80% מהתקציב של הקהילה היה ניתן כשוחד לשלטונות, היהודי יוצא מהבית ליריד והוא לא יודע האם הוא יחזור, היו גם מחלות נוראות עם אחוזי תמותה מטורפים כמו מגיפת ה'חולירע' שהרגה שליש מאוכלוסיית אירופה במכה אחת! גם מבחינה רוחנית לא חסרים הסיפורים שלכל הקהילה היה אתרוג רק אחד וגם זה הגיע בנס, מסופר על הבעש"ט שהיה שובר את הקרח וטובל אבל היו גם הרבה נשים שהיו עושות את זה כדי לטבול! אז כשה יהודי מגיע לראש השנה קשה לו מאוד לחשוב על המלכת הקב"ה מתוך שמחה אבל הוא מאוד מתחבר ל"מי יחיה ומי ימות, אי זו לרעב ואי זו לשבע, מי בחרב ומי ברעש..." כי את כל זה הוא מבין שנגזר עליו בראש השנה והוא פוחד פחד מוות מהשנה הבאה!

כתוב בנחמיה (ח,ח-יב): "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" – למה העם בוכה?

כותב המלבי"ם: "יש לפרש שקרא לפניהם פרשת היום והבינם כי היום הוא יום הדין ועל כן בכו מאימת הדין וגם רצו להתענות". הם בוכים ישר כשאומרים להם שיש יום הדין כי הם התרגלו בגלות!!!

באים עזרא ונחמיה ומעמידים אותם על ההנהגה האמיתית של יום זה בא"י - "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם".

הירושלמי מדבר על ישראל שיושבים בממלכתו של הקב"ה אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה ונהנים מהזהר האלוקי ישר בלי טומאת ארץ העמים, ומרגישים את אהבתו ית' אלינו שהחזיר אותנו אליו אחרי 2000 שנה של נזיפה, אז אנחנו יכולים לשמוח כשהוא מגלה מלכותו.

היו 3 אנשים שנידונו למוות עם כיתת יורים רח"ל, מעמידים את הראשון כולו לחוץ, החיילים מסתדרים בשורה ומכוונים את הנשק ומתחילים ספירה לאחור...
פתאום הנידון למוות צועק 'שיטפון'!!! כל החיילים בורחים והוא נמלט על נפשו...
טוב, שמים את השני, הוא הבין את הרעיון וכשבאים לירות בו הוא צועק 'רעידת אדמה'!!! מתחילה מהומה והוא בורח...
שמים את השלישי, מסתדרים בשורה, מתחילים לספור לאחור, פתאום הוא צועק 'אש'!!!
היה עדיף שישתוק...

מי שבא להכתרה עם יראת העונש - עדיף שישתוק...

רמח"ל (אדיר במרום ח"ב – מאמר יחוד היראה): "לפי היראה כך היא ההשפעה. מי שירא מן היראה רעה, שהיא קליפת נגה, הנה הוא נמסר בידה, כבן שנמסר ביד שפחה לגדל אותו וליישר דרכיו, היא מלקה אותו כמו שצריך לו להטיב מעשיו".

הרי כל הסימנים שאנחנו עושים בלילה זה כדי שיהיה סימן לשנה טובה ומתוקה, איך שאתה בראש הנשה ככה תהיה כל השנה... זה השפע שאתה רוצה למשוך עליך לכל השנה?

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: לאיל של העקדה, שהיה במקום יצחק, היו שתי קרניים. במעמד הר סיני תקעו בשופר השמאלי, בקרן השמאלית. הקרן הימנית היא למשיח, תקע בשופר גדול. כשיבוא המשיח התקיעה תהיה יותר חזקה מהתקיעה של מעמד הר סיני ואז, "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח"[11], זה לא יגרום להפריד את הטוב מהרע, אלא להפוך את הרע לטוב.
בעקידת יצחק הקב"ה תקע בקרן השמאלית הקרן של היראה, בגאולה הקרובה, הגאולה שאנחנו תוקעים היום בשופר כנגדה תהיה בקרן הימנית כנגד האהבה!!!






[1] לשון הזוה"ק בהרחבה: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ', בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּתַמָּן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵחדֵי, וּלְאַחְזָאָה חֵידוּ. דִּכְתִּיב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ', וְגִילוּ בָהּ דַּיְיקָא. רִבִּי אַבָּא חָמָא חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה חַדֵּי בְּבֵי טְרוֹנְיָיא דְּבָבֶל, בָּטַשׁ בֵּיהּ, אָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם כְּתִיב (אמר רבי אבא), בְּזִמְנָא דִּיְרוּשָׁלַ ם בְּחֶדְוָה, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (תהלים ב) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. (ד''א) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהָא כְּתִיב (ישעיה נה) כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וְדָא הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאָמַר תֵצֵאוּ, מִן גָּלוּתָא הוּא, וְאִקְרֵי שִׂמְחָה. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּכָל זִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא וּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא, לָא אִקְרֵי שִׂמְחָה, עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְגַבָּהּ, וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא, וְיֵימָא (ישעיה נב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְגוֹ'. (ישעיה ס) קוּמִי אוֹרִי וְגוֹ'. וְיִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא, (ויוקים לה מעפרא) כְּדֵין חֶדְוָותָא אִקְרֵי. חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, וּכְדֵין בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וַדַּאי. כְּדֵין כַּמָה חַיָּילִין יִפְּקוּן לָקֳבְלָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, לְחֶדְוָותָא דְּהִלּוּלָא דְּמַלְכָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה נה) הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ וְגוֹ', וּכְתִיב (ישעיה נב) כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְיָ וּמְאַסִּפְכֶם וְגוֹ' ".