Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

פרשת ראה - חודש אלול - וויתור ונתינה

וויתור ונתינה


דברים (יד,כו): "ושמחת אתה וביתך".

הרב יוסי אליהו:
גמ' (יבמות סב:): "אמר ר' תנחום אמר ר' חנילאי, כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, שנאמר 'ושמחת אתה וביתך'." ביתך – זו אשתך.

ה'תורה תמימה': "ומשמע שאי אפשר לאדם יחידי לשמוח שמחה אמתית כשהוא לבדו".

אור החיים הקדוש (בראשית לה,כח): "טעם שלא הזכיר חיים ביצחק כמנהג הכתוב באברהם ויעקב... ואולי כי להיות שמיום שנולד עד העקידה לא היתה לו בת זוג ואמרו ז''ל (קהלת רבה פ' ט') השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, ומעת העקידה אמרו ז''ל (ב''ר פ' ס''ה) שהתחילו לכהות עיניו לזה לא הזכיר בו חיים".

אבל חתונה זה לא מספיק, יש נשואים שהחיים שלהם בזבל...

הדרך להשיג שמחה וחיים איכותיים היא כידוע וכמפורסם הנתינה.

יסוד זה נלמד מאברהם אבינו, איש החסד, שהחסד הראשון שרמוז בתורה שהוא עשה היה דווקא עם אשתו, שנא' "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלֹה". המילה 'אהלה' נקראת 'אוהלו'. מדוע כתבה התורה 'אהלה'?

תארו לכם מציאות יום יומית בחיי זוג: הבעל יוצא לעמל יומו בבקר, והנה לאחר יום מתיש, כשהוא בדרכו הביתה הוא חושב 'עבדתי כל כך קשה, ועכשיו אבוא הביתה, אנוח מעט ואשתי תכין לי כוס קפה' וכולו שמחה מעצם המחשבה.
ובבית, האשה אף היא אחרי יום עמוס בעבודה, ובבית עם הילדים ועבודות הבית ותוך כדי המירוץ להספיק את כל משימותיה היא מתבוננת בשעון וחושבת 'תכף יבוא בעלי ויכין לי כוס קפה, אני אוכל לנוח מעט, אוה כמה נפלא!'

אם כן מי מכין את הקפה ראשון?

זאת למדנו מאברהם אבינו. אברהם ושרה הולכים מאלון מורה לבית אל. שניהם לא צעירים, עייפים, וכל אחד מהם מחכה להגיע למקום חניה ולנוח. מלמדת התורה "ויט אהלֹה" – "אהלה כתיב, בתחילה נטה את אוהל אשתו ואח"כ את שלו" (רש"י שם). זהו החסד הראשון של אברהם אבינו, ומתוך בניין ביתו הנכון הלך ובנה את העולם במידת החסד. (ועיין בדבריו הנפלאים של ה'משך חכמה' בבראשית לה,א שמרחיב את המושג 'אהלה' לכל צרכיה של האשה).

את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זו נתינה ומהי מסירות למדתי מילד קטן בן חמש בסך הכול:
זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.
הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו.
ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".
כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה.
ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד"?
התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

"ראה אנכי נותן לפניכם"

בהתחלה לשון יחיד ואנכי

אח"כ נתינה

אח"כ לשון רבים

הדרך לאחדות עוברת בנתינה ובוויתור.

הרב כהנא הי"ד – חודש אלול:

"אני לדודי ודודי לי..."  - מילים מתוך שיר האהבה הגדול מכולם, שיר השירים.

גדול  - בגלל שהוא האהבה הטהורה ביותר, האהבה בין הקב"ה וכנסת ישראל.

חשוב עליהם  - האם אין באהבתם משום ביטוי למהות ולסוד של האהבה האמיתית? האם אין הם באהבתם זועקים את ההבדל בין אהבה לבין הזיוף שמחקה אותה היום בעולמנו החולה?

"אני לדודי ודודי לי". כאשר אני שייך לאהובתי, כאשר אני נותן לה, ונותן מעצמי, וחי כדי לעשות בשבילה ולשמח אותה  - מובטח לי שהיא שלי, משום שהיא תשוב ותעשה אותו הדבר בשבילי.

האוהבים שחושבים לתת זה לזה  - בודאי יקבלו זה מזה. זוהי אהבה, הרצון הזה לתת, הרצון הזה להקריב ולעשות בשביל האחר.

לא לחינם נקרא שיר השירים על ידי רבי עקיבא "קודש קדשים" ביחס לכל ספרי התנ"ך האחרים. האהבה שנמצאת בה היא קדושה.

קדושה היא לברוח מהאנוכיות והחמדנות של הבהמה; היא לשבור את התאוות והרצונות של ה"יש"; היא להיות אדון על אותו רצון שגורם לאנשים לחפש רק את ההנאה העצמית.

לא לחינם ראו חז"ל במילה "אלול" את ראשי התיבות של "אני לדודי ודודי לי".

אלול הוא החודש של תשובה, של חשבון נפש. הוא החודש שנועד לגרד את האגו שהשתקע והתקשה בלבנו ובנשמתנו.

להפסיק לחשוב על עצמנו,
להתחיל לחשוב על האחר.

לבקש סליחה מהחברים,
לבקש סליחה מהקב"ה.

זו אהבה!

לתת.

לחשוב על הצרכים של השכינה ושל החברים.

לא על עצמך!

אם פסח תובע לבדוק את החמץ שבבית  - אלול גוזר לבער את האגו המוחמץ והמנופח מתוך הנשמה.

אווירת חרדה מהולה בהתרוממות-רוח אפפה את העיר ברדיצ'ב בבוקר ערב היום הקדוש.
את תחושת הביטחון שחשו יהודי העיר ניתן היה לתלות גם בעובדה, שסמכו על רבם הגדול, אוהב ישראל וסנגורם, רבי לוי-יצחק, שבתפילותיו ובמעשיו ישיג לכולם שנה טובה ומתוקה.
בלילה הקודם מסר השמש את סדר-היום המיוחד שלפיו ינהג הרבי בערב יום- הכיפורים. מיד לאחר תפילת שחרית יחל הרבי בקבלת פתקאות 'פדיונות-הנפש' מאת הציבור, עד שעת תפילת המנחה. כמו-כן הודיע השמש בשם הרבי, כי השנה נדרש כל מגיש פתקה לצרף אליה גם מטבע של רובל שלם לצדקה, עבור כל שם.
הוראה זו האחרונה נתקבלה בהפתעת-מה, שכן מעולם לא היתנה הרבי את ברכותיו ותפילותיו בסכום כלשהו. אולם ההוראה ניתנה ואין להרהר אחריה. הסכום הנדרש, רובל שלם, היה גבוה במקצת לרבים מבני העיירה העניים. אך הכול ידעו כי הנתיב לספר החיים חולף דרך מפתן חדרו של הרבי, ומי הוא זה אשר יחסוך בממון בשעה שמדובר בספר החיים.
שעות ארוכות ישב הרבי בחדרו וקיבל אנשים שהגיעו לא רק מקרב תושבי ברדיצ'ב, אלא מהאזור כולו. בחוץ השתרך תור ארוך והומה, אך בתוך הבית - שקט ודממה. מבוגרים כצעירים נכנסו פנימה כשעל פניהם נסוכה חרדת-קודש, וכשיצאו נראו כמאושרים באדם. היוצאים דמו ללקוחות ששכרו זה עתה את שירותיו של עורך-דין ידוע, כשהם בוטחים בייצוגם ההולם בבית-המשפט...
בין הבאים הייתה גם אשה אלמנה, תושבת ברדיצ'ב, שבאה בלוויית בנה הקט. בכניסתה אל חדרו של הרבי הושיטה לו את פתקתה בצירוף רובל. הרבי נטל את הפתקה ועיין בכתוב בה. לפתע הרים את עיניו הטובות לעבר האלמנה ובנה. היא עמדה רועדת כולה מאימת המעמד. הרבי הביט במטבע המונח על השולחן ואמר: "ודאי תרצי שגם בנך ייכתב איתך בספר החיים. אם-כן, עלייך להוסיף עוד רובל עבורו".
"בסדר רבי, אביא עוד רובל אחד", מלמלה האלמנה, ופנתה בצעדים מהוססים לצאת את החדר.
כשיצאה מהבית פרצה האלמנה בבכי נרגש. מניין תיקח עתה עוד רובל שלם? שאלה את עצמה בייאוש. הלוא גם את הרובל הראשון לא השיגה בקלות! בנפש עגומה שבה האשה לביתה העלוב והחלה לטכס עצה. היא חיפשה אחר חפצי-ערך שעוד נותרו בביתה, כדי למשכנם ולהשיג תמורתם הלוואה, אך בבית כבר לא נותר דבר.
שעת המנחה הגיעה. הכול המתינו לכניסתו של הרבי לתפילה. אך הדקות נקפו והרבי עדיין מתמהמה בחדרו. משמשו של הרבי גילה, כי כל הבאים להתקבל אצל הרבי כבר נתקבלו, וכי הרבי משתהה בחדרו מסיבה שאינה ידועה. כעבור זמן ביקש הרבי כי לא ימתינו לו, והקהל שהתפלל מנחה מיהר לביתו לסעודה המפסקת.
השמש נעה במהירות מערבה. בעוד שעה קלה יתכנסו כולם בבית-המדרש לתפילת 'כל נדרי'. אך רבי לוי-יצחק נשאר ספון בחדרו. ממתין.
לפתע התדפקה אשה על דלת הבית. הייתה זו האלמנה. מתנשמת ומתנשפת ביקשה להיכנס בדחיפות אל הרבי. עיניה הדומעות לא אפשרו לשמש לסרב לה.
היא הניחה על השולחן קומץ מטבעות. "רבי, חצי רובל יש כאן. זה מה שהצלחתי להשיג. יאמין-נא לי, בכל כוחותי התאמצתי. יותר מזה לא הצלחתי לאסוף".
נטל רבי לוי-יצחק את המטבעות הקטנים, מנה אותם, ואכן, הסכום הגיע למחצית הרובל בלבד. "הלוא את יודעת שנדרש רובל שלם לכל נפש!", פנה אל האשה.
האלמנה לא החזיקה מעמד ופרצה בבכי מר. "לא יכולתי, לא יכולתי", התייפחה, "פשוט אין לי יותר".
עיניו של הרבי הוסיפו להפיק רוך וטוב-לב, גם כאשר אמר את המלים הקשות: "אם- כן תיאלצי להסתפק בשמך בלבד", והוסיף: "רובל אחד תמורת כל נפש - אין לשנות".
גופה של האלמנה המסכנה נתקף רעד. בכי עמוק חנק את גרונה. היא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. כל אותה שעה הביט בה רבי לוי-יצחק בחמלה רבה, ונראה היה כי גם הוא אינו מצליח לעמוד בפני בכייה. לפתע, מתוך הבכי, זעקה האלמנה: "רבי! אינך יכול לרשום בספר החיים אלא אחד משנינו, אם-כן, מוותרת אני על עצמי ועל חיי, ובלבד שתרשום את בני! רשום אותו, את ילדי הקט! שיזכה הוא לחיים טובים!".
בת-שחוק עלתה על פניו של רבי לוי-יצחק. למלים האלה חיכה כל היום. "לכי לשלום, יהודייה טהורה", אמר לאלמנה, "הקב"ה ייתן שנה טובה גם לך וגם לבנך".
כשהלך אותה שנה רבי לוי-יצחק לתפילת 'כל-נדרי', היה אחוז כולו אש-קודש. כל העת לא פסק פיו מלומר בקול רם:

"ריבונו של עולם, זועק אני אליך, בדם נפשה ובדמעותיה של אותה אלמנה אומללה - אנא, אבינו היקר, ותר על כל חשבונותיך והתחשבנויותיך איתנו. הנח הצידה את כבודך ואת שמך הקדוש, כאותה אלמנה שוויתרה על עצמה. הצל את בניך, את עם-ישראל, וחתום אותם לשנה טובה ומתוקה"...