Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 5 באוגוסט 2016

בין המיצרים - עיקר וטפל

בין המיצרים - עיקר וטפל


לע"נ דוד ז"ל בן מזל תליט"א.

משנה (ברכות מד.)[1]: "הביאו לפניו מליח תחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו - זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה".

הרב מלמד (פניני הלכה פי''א): "משל למה הדבר דומה, לאדם שקיבל מחברו מתנה ארוזה בנייר יפה, שראוי לו שיודה על המתנה, ובכלל ההודאה על המתנה כלולה הודאה על עטיפתה הנאה. אבל אם יודה על נייר העטיפה בפני עצמו באותה רמת הודאה כמו על המתנה, יבטא בכך שלא הבין בעצם מהי המתנה או שאינה חשובה בעיניו, עד שהוא משווה אותה לעטיפתה.
כמו כן האוכל מאכל עיקרי שיש עמו מאכל שטפל לו, תקנו חכמים שיברך על המאכל העיקרי ויפטור בכך את המאכל הטפל לו...".

מאוד חשוב לדעת מה עיקר ומה טפל:
-אבא סיפר שהוא שמע פעם בחדר מורים מורה אומרת לחברה שלה: את באה השבת לים? והחברה עונה לה: לא, השתגעת זה בין המיצרים...

דגל מחנה אפרים (פרשת תרומה ד"ה ויקחו): "יש לומר בזה על דרך משל בענין החתונה כי כל ענין החתונה וכל ההכנות וצרכי החתונה הוא רק לשמח חתן וכלה ויש כמה אנשים שתופסים הטפל שבאים רק לאכול ולשתות ומשליכים העיקר וכן כל האי עלמא לבי הלולא דמיא (עי' עירובין נד.) והכל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא לתכלית המכוון כדי לייחד חתן וכלה ויש כמה אנשים שרוצים לאכול ולשתות ולילך אחר התענוגים ומשליכים העיקר אבל החכם עיניו בראשו והוא מסתכל ועושה תמיד רק לייחד חתן וכלה שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ומשליך כל תענוגי עולם הזה אחר גוו".

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה" (במדבר לב,א), "ויגשו אליו ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (שם פס' טז) "בנו לכם ערים לטפיכם וגדרות לצנאכם" (שם פס' כד).
בסוף פרשת מטות מעלים בני ראובן ובני גד בקשה לפני משה: הם רוצים להתנחל בעבר הירדן המזרחי כי הוא טוב למרעה. משה רבנו מגיב בחריפות רבה לבקשתם, כנראה חושש מפני תחילתו של מהלך דומה לחטא המרגלים.
דרשו חז"ל (במדבר רבה מטות כב,ט): "ומקנה רב, זהו שאמר הכתוב: 'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו' (קהלת י,ב). לב חכם לימינו, זה יצר הטוב, שהוא נתון בימינו; ולב כסיל לשמאלו, זה יצר הרע שנתון בשמאלו. ד"א, לב חכם לימינו, אלו הצדיקים, שהם נותנים לבם לתורה שהיא מימין, שנא': "מימינו אש-דת למו" (דברים לג,ב), ולב כסיל לשמאלו, אלו הרשעים, שהם נותנים לבם רק להעשיר, שנא' 'בשמאלה עשר וכבוד' (משלי ג,טז). ד"א, לב חכם לימינו, זה משה. ולב כסיל לשמאלו, אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מנפשות ביתם (דאגו קודם לצאנם). שאמרו למשה: 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו'. אמר להם משה: אינה כלום (לא כך עושים), אלא עשו את העיקר עיקר, בנו תחילה  ערים לטפכם ואח"כ גדרות לצאנכם".
לא נאמר "לב חכם בימינו", אלא לב חכם לימינו, הלב הוא מרכז החיים, והשאלה לאן פני האדם מועדות, ולמה מופנות שאיפות חייו, לימין- שהכוונה היא לתורה "מימינו אש דת למו" (דברים לג,ג), או לשמאל – לצד הטפל "בשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג,טז).

ישנה טעות אופטית נפוצה שמה שאני מקדיש לו הכי זמן זה הכי חשוב...
זה ממש לא נכון, חופה יכולה לקחת דקה וברית מילה 3 שניות ואין דברים יותר חשובים מזה.
גם אם אני מקדיש המון זמן בשביל לפרנס את המשפחה עדיין אני יכול להיות אדם שהעיקר אצלו בחיים זה הזמן עם המשפחה והזוגיות והעבודת ה', זה לא סותר.

קדושת לוי (פרשת בא עה"פ 'קדש לי כל בכור'): "מי שלומד ועוסק בעבודת השם יתברך ואחר הלימוד עוסק במשא ומתן יש בזה שני סוגים. אחד הוא באין מבין נראה לו שעסק המשא ומתן הוא עיקר. וסוג השני הוא במבין שיש לו לב טהור וידוע לו באמת שעיקר תכלית הבריאה מכל העולמות הוא לעסוק בתורה ובתפלה ומצות ומעשים טובים והמשא ומתן הוא רק מה שצריך לעבודת השם יתברך והיא טפל אל העיקר שהוא התכלית, היינו התורה ומעשים טובים...".

למעשה, בעקבות התנחלותם של שבט ראובן וגד בעבר הירדן חל נתק בינם לבין עם ישראל.
כבר בימי השופטים ניתן לכך ביטוי חריף, כך שרה דבורה (שופטים ה,טו-טז): "בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי-לֵב: לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי-לֵב".
מסביר הרד"ק: "בפלגות ראובן. שנפלג ונחלק מעבר הירדן ולא באו למלחמה גדולים הם חקקי וחקרי לבי עליו".

חז"ל רואים גם את סופם של בני גד וראובן כתוצאה של חטא זה, וזו לשונם (במדבר רבה שם אות ז): "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר: 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה' (דברי הימים א' ה,כו), ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם, מנין, ממה שכתוב בתורה: 'ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'"[2].

אז הממון הרב הזה היה לטובתם או לא? זה טוב שאראלה מתקשרת?!?

אבל התורה כתבה במפורש שבני גד וראובן תיקנו את דבריהם, אם כך מדוע נענשו?
אלא שיש לומר שאמנם תיקנו ענין זה בדיבור, אך עדיין לא תוקנה הבעיה הפנימית שהביאה אותם לשגות בדיבורם והיא ההבחנה בין עיקר לטפל. הרי בבחירתם להתנחל מעבר לירדן, גם לאחר כיבוש הארץ, ולא לגור בארץ ישראל, בסמוך למקום המקדש, יש משום העדפת פרנסה בשפע, מאשר פיתוח הרוחניות והקדושה.
לפרנסה ולנכסים חומריים יש ערך אולם ודאי טפלים הם ללימוד תורה ולנכסים רוחניים. על האדם לשים לב שלא לטעות בין עיקר וטפל.

בענין זה מספר רבינו יוסף חיים הבן איש חי את הסיפור הבא: מעשה בעשיר אחד שהיה רוכב על סוסו בדרך אל העיר. בדרכו ראה איש פיסח יושב על אם הדרך ופושט ידו לצדקה. העשיר הוציא מכיסו מטבע כסף והשליכה אל הפיסח. הפיסח ברך את העשיר על נדיבותו וביקש ממנו אם יוכל גם לעזור לו, בכך שירכיבו על סוסו ויביאו אל העיר. העשיר שהיה רחמן, העלה את הפיסח על סוסו, הושיבו מלפניו, ונתן את המושכות בידיו. היו שניהם רוכבים ביחד על הסוס, הפיסח בראש והעשיר מאחוריו. כשהגיעו לכיכר העיר, עצר הפיסח את הסוס, פנה אל העשיר ואמר בקול: 'הנה הגענו אל העיר, רד עתה מהסוס'. העשיר התרגז על דברי הפיסח ודרש ממנו לרדת מיד מסוסו. התחיל הפיסח צועק בקול גדול: 'אנשים טובים,עזרו לי! הרשע הזה פגשתי מחוץ לעיר. ראיתי כי הוא עייף ורציתי לעזור לו ולכן הרכבתי אותו על סוסי. ועכשיו במקום להודות לי על עזרתי הוא רוצה לנצל את נכותי וחולשתי ולגזול ממני את סוסי'. דברי הפיסח עוררו את חמלתם של אנשי העיר וקמו כולם לעזור לו. לא עזרו לעשיר ניסיונותיו להכחיש את דברי הפיסח עד שלבסוף דרש להגיע לפני שופט. שמע השופט את דברי שניהם ואמר לעשיר: 'ניכרים  דברי אמת ומאמין אני לך שאכן הסוס שייך לך, אך מה אוכל לעשות? אתה בעצמך איבדת את זכותך על סוס. אם היית מרכיב את הפיסח מאחוריך ומשאיר את המושכות בידך, ברור היה שאתה בעל הסוס אך כאשר הושבת אותו מלפניך ונתת את המושכות בידיו, הרי מחזק הדבר את טענתו שהוא בעל הסוס.

כך הדבר בחיי האדם. כל עוד הוא מעמיד את מצבו הרוחני בראש, כעיקר, ואת מצבו החומרי מאחור, כטפל, הרי הוא מנהל את חייו באופן הנכון ועל פי סדר העדיפויות הנכון. אך אם הוא נותן לתאוות הממון להוביל בראש והיא זו המובילה ומכוונת את כל חייו, הרי הדבר יפגע באורחות חייו ובמימוש ייעודו בחיים.

כזאת מלמדנו מרן הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שצריך להגדיר את המושג האמתי של העושר, לאיזו מטרה טובה הוא נמצא בעולם?

מבאר הרב ש"מציאות העושר היא סיבה להרחבת הדעת ושלוות הנפש, שעל ידן יוכל האדם לעסוק במושכלות, בתורה וחכמה וכל טוב" ('עין איה' שבת ח"א עמ' 101).

כך שאם האדם יודע לכוון את העושר וכל הקניינים שיש לו לעצם המגמה של עבודת ה' יותר מעולה, הרחבת הדעת וקניין המושכלות, אז יש מקום לעושר הזה, ואדרבה היא שלוות הנפש הנמצאת על ידו.

"אבל אם יהיה העושר מביא את האדם לידי מהומה וטרדא ופיזור הנפש, אין זו המטרה של העושר... כי לא עצם העושר הוא המטרה כי אם התולדה [-התוצאה] של מעמד הנפש, השקט, והדעה המתרחבת היוצאת ממנו" (שם).
אמרו חז"ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (מסכת אבות פ"ד מש' א, וכן במס' תמיד לב ע"א). גדולי ישראל בכל הדורות ידעו לקיים את המאמר הזה כפשוטו.
מסופר על החפץ-חיים (ע"פ 'מכתבי החפץ חיים' ח"ג דף עו, מופיע ב'אוצרות המוסר' של הגה"ר משה צוריאל עמ' 858) שאדם אחד מארה"ב שמע על גדלותו וחכמתו הרבה והחליט שהוא חייב לראות מי הוא החפץ-חיים, והיה בטוח שמתוך שהוא גדול כל כך הרי ודאי הוא גר בעיר גדולה ובית מפואר. וכך התגלגל בדרכים ושאל היכן הוא גר עד שהגיע לראדין, עיר קטנה. שם הגיע לביתו של החפץ חיים, וכשנכנס היה כולו בתדהמה למראה הפשטות. הבית הכיל מיטה, כסא, שולחן וארון קטן. וכששאלו החפץ חיים מדוע הוא תמה, שאל האורח: היכן הרהיטים שלך? השיב לו הח"ח בשאלה: והיכן הרהיטים שלך? ענה לו האורח אני כאן רק אורח ולכן אין לי רהיטים. ענה לו הח"ח גם אני רק אורח כאן [בעולם הזה] ולכן אין לי רהיטים.
כך עונה מי שחי את העיקר ויודע למה הוא בא לעולם. אז לא חסר לו כלל העושר והפאר אלא הוא שמח בחלקו.
הרב יהושע רוזן שליט"א[3] ענה לאחד מתלמידיו ששאל אותו איזה בית צריך לקנות: צריך שיהיה בית כזה שלא יהיה קשה אחר כך (אחרי 120) לעזוב את העולם הזה".
"על ידי תפיסת חיים כזו 'מטהר האדם את עצמו מהלכלוכים הפנימיים המוסריים שהשובע של העושר יכול להביא, ורק אז יקרא בשם עשיר כי כך יהיה עושרו לטובתו' (ע"פ 'עין איה' שם).

למרבה הפלא למרות שאנחנו יודעים שיש עיקר וטפל ומה העיקר ומה הטפל אנחנו מתנהגים לא פעם בצורה הפוכה לגמרי.
לא פעם אנחנו מעדיפים את הטפל על פני העיקר. בגלל שהוא יותר יפה, יותר מוצלח ולא פעם גם יותר נחשב. אך למרות הכל - הוא טפל. הוא באמת שולי וחיצוני.

ניתן לומר, שבוויכוח שבין משה ובין בני ראובן וגד משתקף ההבדל בין דורנו ובין הדורות שלפנינו:
בראשית (לג,יז): "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות".
יעקב אבינו ידע להבחין בין "לו" שהוא עצמותו ומהותו ונפשו הנצחית ובין "מקנהו" שהוא הרכוש שלו או החלק הגשמי והחומרי שלו. לנפשו בנה בית עולמים, בית נצחי. אך לגופו שאמנם גם הוא דורש את שלו שהרי אפילו נשמתו אינה יכולה לגור בגוף אלא אם מטפלים בו ומזינים אותו, בשביל גופו הסתפק יעקב אבינו בסוכות, כלומר בדירה ארעית.

כך הייתה דרכם של  אבותינו הראשונים מלפנים, הם העמידו את חייהם על התורה ועל העבודה, שמו את התורה בראש מעייניהם משום שבה ראו את  תכליתם ומסביב לה תכננו את כל אורחות חייהם[4].
גם אלו שעסקו בפרנסתם ובצָרכיהם ימים ולילות, השתדלו לעשות תורתם קבע ומלאכתם עראי.
עליהם אמרו חכמים: "כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורה כל השנה" (חגיגה ה:).
משל לאדם שהיה מפליג ושוהה כל השנה מעבר לים ולא היה בא לביתו אלא לחג הפסח וימים נוראים. כששאלוהו למקום מגוריו נתן את הכתובת של מקום ביתו למרות שרוב הזמן הוא בכלל לא שם...

חסיד אחד בא לרבי שמואל מליובאוויטש, הרבי המהר"ש.
"רבי, בבעלותי בית חרושת לנעליים ולאחרונה המכירות בשפל. אני מודאג מאוד ממצב בית החרושת!"
השיב לו הרבי: "תמה אני עליך. בדרך-כלל, אנשים שמים את רגליהם בתוך הנעליים. ואילו אתה שם את ראשך בתוך הנעליים?"

מדרש (רבה כי תשא): רבי יוחנן הלך מטבריה לציפורי, והתלווה אליו רבי חייא בר אבא תלמידו. בדרך הם נתקלו בכרם ענק ויפהפה.
"רואה אתה את הכרם?" הצביע רבי יוחנן, "הוא היה שייך לי, ומכרתי אותו."
לשמע הדברים הצטער רבי חייא צער רב. "רבי ומורי!" הוא אמר בבכי, "מדוע מכרת את הכרם? לו היית עובד בו, יכולת להתפרנס בכבוד גם לעת זקנותך. כעת, כשאין לך מקור פרנסה מכובד, מה תעשה כשתזדקן?"
רבי יוחנן הקשיב לבכי תלמידו, והשיב ברוגע:
"וכי קלה היא בעיניך? עשיתי עיסקה מאוד משתלמת. מכרתי את הכרם שנברא בשישה ימים בלבד, וקניתי דבר שניתן במשך ארבעים יום.
"הכרם הוא חלק מהעולם הזה שנברא בששת ימי בראשית, אך התורה ניתנה למשה רבינו בארבעים יום.
"העדפתי למכור את מקור הפרנסה שלי ולהקדיש את חיי לתורה."

בדורנו אנו, שהתרגלנו לחיי מותרות ושפע נראים לנו כל תענוגי העולם הזה כאילו הם עיקר: דיור, ריהוט, מכונית וכו'. וכל מעיינינו אינם אלא בדברים החומריים האלה.
לפי מה אנחנו בוחר את המיקום של הבית???

גם כשמגדלים את ילדינו, אנו משתדלים ככל האפשר להשיג עבורם מקום טוב בחברה מבחינה חומרית משרה מכובדת דירה וכד'. ויוצאים ידי חובת הדת והיהדות בביקורים מידי פעם ארעי בבית הכנסת...

ניר אביעד – עיקר וטפל בחינוך ובחיים:

אתם בוודאי מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואכם הביתה אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח, כשכל מבוקשכם הוא להניח את הגוף על הכורסה, להדליק את הטלוויזיה, להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר התעדכנתם בהם לפחות פעמיים מדי שעה, ברדיו ובאינטרנט), ולצפות ב'כוכב נולד' או 'האח הגדול'. דווקא ברגעים האלה, כשכל רצונכם הוא להתכנס בתוך עצמכם, לנקות את הראש ולהירגע מהטרוף שמתחולל מחוץ לכותלי הבית, דווקא אז הילדה צריכה את עזרתכם בשיעורים, או הילד רוצה לספר לכם על בעיה עם המורה.
כמה קל להורים היום לחמש כל ילד במכשיר פלזמה יוקרתי בחדר של כל אחד ולעודד אותם (גם מתוקף הדוגמה האישית שאנחנו נותנים) לבלות את זמנם בבהייה במכשיר, או לחלופין לממן מורים פרטיים, במקום היגיעה והטרחה של ישיבה משותפת בניסיון לסייע להם ללמוד למבחנים.
מציאות החיים המודרנית היא ללא ספק קשה, ולעתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס / תשלומי המשכנתא / מיסי הוועד / הצורך להיראות תמיד טוב / האירועים הדרמטיים בחדשות וכו' – כל אלה גוזלים מאתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם ורוצה משמעות.

דווקא מתוך המקום הזה, התורה באה ודורשת מאתנו להיות הורים אמיתיים, להיות סבלניים לילדינו, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון ובהיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר – וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ.

זה מה שמשה רבינו מנחה את ראובן גד וחצי שבט המנשה: הילדים קודמים לכל!

עוד נקודה חשובה בחינוך זו הביקורת:
הורים מרבים לבקר מעבר לצרכים החינוכיים של הילד. הרבה מהביקורת שלנו כהורים נובעת מצרכים שלנו, ואין בהם למעשה תועלת חינוכית אמיתית. הביקורת נובעת פעמים רבות מהקושי שלנו לקבל התנהגות שונה משלנו ושאינה תואמת את ציפיותינו וצרכנו האישיים, מבלי שיש בזה תועלת לילד.
במקרים רבים, הדבר מגביר את הנטייה של הילד לביקורת עצמית מופרזת וחוסר ביטחון בהתמודדות.
אנחנו צריכים לעזור לילד לגדול. ולגדול פירושו, לנטוש מצב קיים של תלות באחרים, ומעבר למצב חדש לא מוכר המחייב יותר אחריות, נקיטת יוזמה ואפשרויות של קשיים וכישלונות בדרך לעליה וההצלחה.
כדי שהילד יוכל לעשות את המעבר הזה באופן בוטח הוא זקוק ל:
גב של ההורים שמשדרים לו חום ואהבה והרבה הרבה אמון ביכולתו להתמודד עם מצבים חדשים.
אבל אם הילד שומע כל הזמן ביקורת על ניסיונותיו השונים. הוא מאבד את האמון ביכולתו להתמודד עם מצבים חדשים, ומעדיף לא לגדול ולהישאר במצב של חוסר אונים ואי נקיטת יוזמה.

[כל האמור כאן נכון מאוד מאוד גם בקשר בין בני הזוג...]

לכן חובה לעשות לעצמכם בירור מהיר של עיקר וטפל בסוגי הביקורת, ולנסות להימנע מביקורת ודרישות שאינם ממש הכרחיים לחינוך הילד ונובעים יותר מצרכים אישיים של ההורים (כגון: סדר וניקיון מופרזים, צורת אכילה ועוד כל מיני עקרונות שאינם מהותיים)[5].

לא להחטיא
חז"ל (פרקי אבות): "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה - דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".
למרות שאנחנו נתקלים לדאבוננו במשפט הזה בד"כ בהלוויות, והוא נאמר בסוף חייו של אדם, הוא מיועד אלינו – אל החיים, אל אלה שעדין יכולים לפעול פה בעולם המעשה ולתקן דרכם.
המשפט הזה תפקידו לעורר אותנו להבנה מה עיקר ומה טפל (אין אתה בא לידי עבירה = חטא = החטאה...), ולזכור כי לזמן הקצר שקיבלנו פה יש משמעות גדולה. אסור לנו להעביר אותו בהבל וריק, בכעסים מיותרים על האישה והילדים, בקנאה בחברים לעבודה, בתחרותיות מטופשת ובמרדף אחר כבוד שקרי מבני אדם, בשיטוטים מיותרים בקניון או בבהייה חסרת תכלית בטלוויזיה.

כשמתעסקים בתיקון העיקר כל הדברים הטפלים מסתדרים...
תולדות יעקב יוסף (פרשת קרח - אות ד): "כי בתיקון העיקר נתקן גם הטפל ג"כ".
שפת אמת (ויקרא - לפסח - תרנ"ד): "והענין הוא דכ' תורת ה' תמימה והכל נברא בכח התורה וכשבנ"י מקבלין הכל בכח התורה ויודעין שזה עיקר חיות הכל ועושין הכל טפל אל התורה אז התורה משפעת להם כל הצריך להם וממתקת להם כל הדינים".
שפת אמת (ויקרא - פרשת אחרי - תרמ"ז): "באמת זה תלוי בעבודת האדם כפי מה שעושה עיקר מתורה ומצות. אז התורה נותנת לו חיים גם בעוה"ז. וז"ש אשר יעשה אותם האדם ואז וחי בהם כי התורה עיקרה למעלה והיא כוללת כל העולמות. וע"י מעשה בנ"י בתורה נותנת להם חיים בעולם הזה ג"כ. וע"ז מסר לנו הקב"ה התורה שעל ידינו יתפשט הארת התורה גם בעוה"ז".
שם משמואל (פרשת תולדות - שנת תרע"א): "...וכל אדם אם עושה את הפעולה אשר נברא למענה הוא קונה שלימות, ואם הטפל הוא טפל באמת לעיקר הרי באמצעותו נעשה גם הטפל שלם. ואם העוה"ז טפל באמת לעוה"ב ומתקיים התקן עצמך בפרוזדור כו' נתעלה גם עוה"ז ומתקדש, ועוה"ב מאיר גם בעוה"ז ויקוים עולמך תראה בחייך.
וכן ששת ימי המעשה אם הם טפלים לשבת באמת הרי באמצעות שבת גם ששת ימי המעשה מיתקנים ומתעלים. וזהו שרמזו חז"ל (ביצה ט"ז.) שבכל יום אכל לכבוד שבת, והיינו שהשבת האירה לששת ימי המעשה.
וכן קליפה לפרי אם היא שומרת לפרי יש לה חשיבות, וע"י כן מקבלת טומאה, שהשומר מביא ומכניס את הטומאה לפרי, כבש"ס חולין (קי"ח)...
ומזה יוצא לימוד לכל איש, שידע שמצד מעשי עצמו אינו נחשב לכלום רק מצד מה שהוא מחובר לטהור או מחמת חיבור לכלל ישראל ומצד מעשיהם הטובים גם מעשיו נגררים להיות נחשבים, אבל לא שמעשיו בפני עצמם נחשבים, כי מי יאמר זכיתי לבבי, והבן".

בין המיצרים זו התקופה לעבוד על הנקודה הזאת!!!

הנהגות צדיקים (הנהגות על סדר א"ב מרבי נתן נטע משינאווא כ): "דורש אין לה מכלל דבעי דרישה שידרוש תמיד על אבילות ציון בכל יום כשעומד ממטתו ובכל סעודה ובכל שמחה כמ"ש אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ובזה יזכה לשמחתה...
אמנם ציון דורש אין לה כל אחד אינו מבקש רק הנאתו של עה"ז הב הב כמ"ש בתיקונים אין עושה טוב אין גם אחד והכל הוא בעוה"ר שאנו הולכים הכל אחר תאוות הגשמיות של עה"ז.
וצריכין אנו לבקש תחלה מאת ה' שיטהר לבבינו אליו שילמדנו האיך נתפלל לפניו ולא נתפוס הטפל ולהניח העיקר שהוא חזרת הקדושה אלינו שישרה שכינתו עלינו ולהיות תמיד משפיע עלינו משפע העליון ונזכה להבין תורתו הקדושה כי יטהר מחשבותינו ולבבנו ויראינו תורת אצילות שהיא סתומה ונעלמה מאתנו...".

בבין המיצרים אנחנו לוקחים פסק זמן ממשיכת החיים, לא קונים דברים חדשים, לא יוצאים לטיולי הנאה, לא שומעים מוזיקה, בשלב מסוים אפילו לא אוכלים בשר ולא שותים יין, ובתשעה באב עצמו כבר לא אוכלים כלום וישנים על הרצפה...

רק כדי להיזכר בעיקר שזה בית המקדש נוכחות ה' נבואה והשראת שכינה!!!










[1] השיעור נערך מתוך שיחה של הרב שלומי אנקונינה שליקט מכמה מקורות: פינת 'פרשת השבוע' של אתר 'הספריה הלאומית'. אתר: 'תורה'. רבי נסים הרוש זצ"ל (אתר 'מי-נהר'). ר' שרגא פרוכטר. עודד מיטלמן (אתר ישיבת 'הר עציון'). אתר 'להבין' (קשור לארגון 'ערכים'). + הרבה הוספות מדילי.

[2] כך ביאר הגאון הרב מנחם מנדל כשר זצ"ל (תורה שלמה) את הפסוק: "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" (משלי כ,כא) – "שמכיון שהם לקחו תחילה נחלה ולא חיכו לקבל זאת מאת ה' לכן הגלם סנחריב בתחילה".

[3] זקן רבני ישיבת מרכז הרב ומתלמידיו המובהקים של הרצי"ה.

[4] רבי יוסף משאש היה לומד מידי חג את המסכת בש״ס העוסקת בעניני דיומא, אחר שנים שכך נהג בקודש, החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי, עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה, אחר מאמץ רב, עדיין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת.
החליט הרב לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חנויות לספרי קודש, ממכנאס לקזבלנקה המרחק הוא 300 קילומטר.
אחר שהגיע הרב לעיר, נכנס הרב לחנות, המוכר רואה רב הדור פנים מציע את עזרתו: "איזה ספר החכם מחפש?", הרב שואל אם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור, שמע המוכר את הנדרש: "מקסימום יש לנו תלמוד בבלי, כבודו מחפש דבר שלא נמצא במדינתנו", הרב הודה למוכר, והרב עבר מחנות לחנות שש במספר, ולא מצא את מבוקשו.
הלך משם הרב לבית המדרש, שם פגש אחד מחכמי העיר, נשאל הרב משאש: "במה זכינו שהרב הגיע לעירנו?", סיפר הרב שהוא מחפש תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר, יעץ החכם: "בגבול ספרד יש עיר נמל הנקראת טנגי'ר", שם יש חכם סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג'ו זצוק״ל, כל שדר״י ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב: ספרי קודש מארץ ישראל, וידוע שלרב ישנה ספריה עניפה, אולי כבודו ימצא שם.
הרב נוסע מקזבלנקה חצי יום לטנגי'ר, נכנס הרב משאש לחדרו של הרב, שאל הרב ברצונו של האורח, ביקש הרב: "אולי יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור?", נענה הרב: קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש שמעלימים תחת גלימותיהם ספרים רבים... קרא הרב לשמש שיתלווה עימו בלימודו בספר, והנה הרב ראה מפרשי הירושלמי שעומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה, צהלה עלתה על פניו של הרב, הודה הרב לרב בן ג'ו רב העיר, ונפרד לשלום משם הרב נסע לעיר קזבלנקה.
הרב התעכב שם זמן מה, שם פגש הרב אחד מגבירי העיר: "כבודו מה עושה בעירנו?" סיפר הרב על מבוקשו, סיפר הגביר: "כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי, אני אתן את הסט חינם אין כסף לרב, ביודעי שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון", שאל הרב: ״מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי״? סיפר הנגיד שנפטר הרב בן ג'ו רב העיר טנגי'ר, וקנה מידי היורשים את כל הספרייה, והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף משאש את סט התלמוד הירושלמי, נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנגי'ר הגיע לידי היורשים, קבלו את השטר אך נענו בשלילה: "יש לנו מנהג שלא מוציאים דבר מבית המנוח עד תום שנה", נפרד הרב מהם, וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס, ואחר שנה חזר את המסלול הארוך הזה, וכל זה בשל אהבתו לתורה".

[5] הרב יהושע שפירא – להתמקד בעיקר
עיקר החינוך תלוי במניע הפנימי לקיום המצוות, אשר קיים ועומד וסופו שיתבטא ב"מבחן התוצאה", אך אין התוצאה צריכה להיות חלק מרכזי מדי בשיקולי החינוך.
לכן, עלינו כהורים לשים לב היכן אנו שמים את הפוקוס בחינוך ילדינו. אם ההורים משדרים לחץ ועומס ביחס לתוצאה ולעשייה בפועל, ומעבירים את המסר כי הם מעוניינים בתוצאה בלבד, יש בכך נזק גדול.
למשל, אם כל מה שמעניין את ההורה האם בנו ברך ברכת המזון או לא, בעצם הוא אומר כי אין הוא מעוניין אלא בתוצאה הסופית, ובכך שם את הפוקוס במקום הלא נכון. השדר הפנימי שהוא משדר הוא שההלכה היא מעמסה, ואין כל משמעות לחיות הפנימית של המצווה.
כאשר הילד אינו מברך, האב אינו צריך לשאול את עצמו באיזה דרך הוא יגיע לתוצאה המבוקשת, אלא לשאול את עצמו מהם הסיבות שבנו אינו רוצה לברך ברכת המזון.
כאשר הילד אינו רוצה לברך ברכת המזון יש בכך מסירת מידע להוריו, כי אין הם מקרינים לו את החיות הפנימית הקיימת בברכת המזון שתהווה בשבילו סיבה ומניע לברך.
יש להגביל את הנטייה להתערב בענייני שמירת המצוות בבית ולכוון את עצמינו לחיות הפנימית שבהן.
צריך גם לשים לב שההורים לא משדרים מצד אחד נחת וחוסר לחץ ביחס לקיום המצוות, אך מצד שני הם משדרים לחץ וחוסר פשרה בעניינים אחרים, למשל באיזה שעה בדיוק הילד צריך ללכת לישון.
המסר הכפול הזה מבהיר לילד היטב כי ההורים לחוצים רק בדברים מסוימים, וישנם דברים החשובים בעיניהם יותר וכאלה החשובים בעיניהם פחות.

מסר אמיתי וכנה יכול לנבוע רק מתוך לב טהור מלא להט אמיתי, נקי מכל בלבול מן החוץ, אפילו אם במקרים רבים הוא אינו יוצא אל הפועל עקב חולשה.