Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 8 ביולי 2016

פרשת חקת - זוגיות ופרנסה

זוגיות ופרנסה


במדבר (כ,כח): "וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר".
במדבר (כא,ה): "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".

עלון בית שלמה: "ניתן לרמוז את סמיכות תלונות בנ"י על המן לפטירתו של אהרן. שכן ידוע כי הפרנסה מצויה כאשר יש שלום בית בבית והאיש והאישה מכבדים אחד את השני.
כמו שכתוב בגמרא (בבא מציעא נט.) 'וא"ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו[1] שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר ולאברם הטיב בעבורה והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו'.
וידוע כי אהרן היה עושה שלום בית בין איש לאשתו ומסתמא שלאחר פטירתו התרופף קצת השלום בית בבתים ולכן סמיכות הפרשיות שכאשר התחילו הבעיות בשלום בית מיד גם הגיעו הבעיות בפרנסה ולתלונות בנ"י על המן".

לא סתם הביטוי: "קשה כמו קריעת ים סוף" מופיע בגמרא ביחס לשני עניינים בלבד: פרנסה – "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". מציאת בן זוג – "קשין לזווגן כקריעת ים".

השל"ה הק' (מסכת יומא, וכן בחיד"א ציפורן שמיר מב): "מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות"!

ליקוטי מוהר"ן (ח"א ס"ט): "עקר הממון של האדם, בא לו על ידי בת זוגו (עיין זוהר תזריע נב[2]) כי על ידי אור נפשה, מזה בא לו הממון. הינו, על ידי שמתנוצץ ומתפשט אורות מאור נפשה, אלו האורות הם בחינת הממון. כי הממון הוא ממקום הנפש... ונפש היא בחינת נקבה כידוע בכתבי האר"י...".

הצמח צדק: א, ב, ג, ד: א – אחדות (או אהבה), מביאה עמה ב – ברכה. אבל ג – גאווה, מביאה עמה ד- דלות."

כל המזל בא בזכות האשה!
בעל: את זוכרת כשהיינו ילדים ונפלתי מהנדנדה, את רצת לקרוא לגננת?
אישה: כן...
בעל: את זוכרת בתיכון, בטיול השנתי, ששברתי את הרגל ואת נסעת איתי לבית חולים?
אישה: כן...
בעל: ואת זוכרת שנפצעתי בצבא ואת לא זזת ממיטתי במשך חודשיים?
אישה: כן...
בעל: ואת זוכרת שאחרי שהתחתנו והפסדתי את כל הכסף שאבא שלך נתן  לנו וגם אז נשארת לצידי?
אישה: כן...
בעל: אז זהו, שהחלטתי שהגיע הזמן שאני אעזוב אותך כי את ממש עושה לי מזל רע...!

הרב אליקים לבנון: המריבה היחידה הרצויה בין בני זוג היא 'מריבה זוגית'!
בדרך כלל, מריבה נוצרת כאשר כל אחד עומד על זכותו ודורש לעצמו, ורעהו אף הוא דורש לעצמו, ומזה באה מריבה.
כדוגמת המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא: "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". הדין במשנה זו הוא: נשבעים וחולקים.
אבל בסוף המשנה מובא דין: "בזמן ששניהם מודים, יחלקו בלא שבועה".
אבל ברור שכאשר אין ויכוח, ושניהם מודים זה לזה, ברור שהם חולקים את הטלית, ואין צריך לכך דין במשנה?

ר' חיים ויטאל (בפירושו 'חיים שנים ישלם') מבאר שאכן שניהם סבורים שיש לחלוק את הטלית, אבל כל אחד חושש, שמא הוא גוזל את רעהו, ואולי כל הטלית שייכת לחבירו, מפני שהגביה אותה ראשון. גם רעהו חושש, אולי דוקא בעל הדין הוא שהגביה ראשון. על רקע זה הם באים לבית הדין, כאשר כל אחד אומר, שמא כולה שלך. ובית הדין פוסק להם: יחלוקו.

מריבה זוגית היא על אותו עיקרון: אם את תשמחי לקנות בגד חדש לבעלך, ובעלך רוצה שתקני לעצמך... על זה אתם יכולים לריב :-)



[1] 'הדרך לחיים של משמעות' (הרב ג'ייקובסון): "זוג עם בעיות תקשורת הגיע אל הרבי מחב"ד. האישה טענה שבעלה שקוע בעבודה וכשהוא מוצא לבסוף זמן אליה, הוא מותח ביקורת עליה ונותן לה הוראות. הבעל טען שאשתו אינה מכבדת אותו ולא מקשיבה להצעותיו.
'למה אתה חושב שאשתך צריכה להקשיב לך?', שאל הרבי.
'כי אישה חייבת להקשיב לבעלה', השיב.
'אבל מדוע צריכה אישה להקשיב לבעלה?', שאל הרבי.
'כי הגבר הוא האדון בבית'.
'לא', אמר הרבי. 'הדבר הראשון שאתה כגבר צריך לציית לו הוא הציווי שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו (יבמות סב: - האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו), ואז יהיה לאישה ישרת הדרך בעל שתוכל לכבד ולאהוב'".

[2] זוה"ק (תזריע נב): "פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (בראשית יב) אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אָתְּ, הַאי קְרָא קַשְׁיָא. וְכִי אַבְרָהָם דְּאִיהוּ דָּחִיל חַטָּאָה, רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה אָמַר הָכִי עַל אִתְּתֵיהּ, בְּגִין דְּיוֹטְבִין לֵיהּ. אֶלָּא אַבְרָהָם, אַף עַל גַּב דְּהֲוָה דָּחִיל חַטָּאָה, לָא סָמִיךְ עַל זְכוּתָא דִּילֵיהּ, וְלָא בָּעָא מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא זְכוּתֵיהּ, אֶלָּא עַל זְכוּתָא דְּאִתְּתֵיהּ, דְּיִרְוַוח בְּגִינָהּ מָמוֹנָא דִּשְׁאָר עַמִּין, דְּהָא מָמוֹנָא בְּאִתְּתֵיהּ זָכֵי לֵיהּ בַּר נָשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי יט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְיָ' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. מַאן דְּזָכֵי בְּאִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, זוֹכֶה בְּכֹלָּא. וּכְתִיב, (משלי לא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.
וְאַבְרָהָם הֲוָה אָזִיל בְּגִינָהּ, לְמֵיכַל שְׁלָלָא מִשְּׁאַר עַמִּין, וְסָמִיךְ עַל זְכוּתָא דִּילָהּ, דְּלָא יֵכְלוּן לְאַעְנְשָׁא לֵיהּ, וּלְחַיְיכָא בָּהּ. וּבְגִּינֵי כַּךְ לָא יָהִיב מִדִי לְמֵימַר אֲחוֹתִי הִיא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּחָמָא חַד מַלְאָכָא אָזִיל קַמָהּ, וְאָמַר לֵיהּ לְאַבְרָהָם, לָא תִּדְּחַל מִנָּהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר לִי, לְאַפָּקָא לֵהּ מָמוֹנָא דִּשְׁאַר עַמִּין, וּלְנַטְרָא לָהּ מִכֹּלָּא. וּכְדֵין לָא דָּחִיל אַבְרָהָם מְאִתְּתֵיהּ, אֶלָּא מִנֵיהּ, דְּלָא חָמָא עִמֵּיהּ מַלְאָכָא, אֶלָּא עִמָּהּ. אָמַר הָא הִיא מִתְנַטְרָא, וַאֲנָא לָא נְטִירְנָא. וּבְגִּינֵי כַּךְ אָמַר, אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אַתְּ וְגוֹ'.
יִיטַב לִי, יֵיטִיבוּ לִי מִבָּעֵי לֵיהּ, דִּכְתִּיב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אוֹתָךְ הַמִצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְעַל דָּא יֵיטִיבוּ לִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא יִיטַב לִי, דָּא דְּאָזִיל קַמָּךְ. יִיטַב לִי בְּהַאי עָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמָמוֹנָא. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בְּהַהוּא עָלְמָא בִּגְלָלֵךְ, דְּלָא תִּסְטִי מִן אוֹרְחָא דִּקְשׁוֹט, דְּאִי אַזְכֵּי בְּגִינָךְ בְּמָמוֹנָא בְּהַאי עָלְמָא, וְתִסְטִי אַנְתְּ בְּאוֹרְחָא, הָא מִיתָא זְמִינָא בְּהַהוּא עָלְמָא, אֶלָּא תִּסְתַּמֵר, דִּתְחִי נַפְשִׁי בְּהַהוּא עָלְמָא בִּגְלָלֵךְ.
וּבְגִין דְּהַהוּא מַלְאָכָא אָזִיל קַמָה לְנַטְרָא לָהּ, מַה כְּתִיב. וַיְנַגַּע יְיָ' אֶת פַּרְעֹה וְגוֹ', עַל דְּבַר שָׂרַי וַדַּאי, דַּהֲוַת אַמְרַת לְמַלְאָכָא מָחֵי, וְהוּא מָחֵי. וְעַל דָּא לָא דָּחִיל אַבְרָהָם מִנָּהּ כְּלוּם, דְּהָא הִיא מִתְנַטְרָא. וּמַה דְּדָחִיל, מִגַּרְמֵיהּ דָּחִיל, דְּלָא חָמָא עִמֵּיהּ נְטוּרָא הָכִי".

[תרגום: פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (בראשית יב) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ. הַפָּסוּק הַזֶּה קָשֶׁה, וְכִי אַבְרָהָם שֶׁהוּא יְרֵא חֵטְא, אֲהוּבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיָה אוֹמֵר כָּךְ עַל אִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּיטִיבוּ לוֹ? אֶלָּא אַבְרָהָם, אַף עַל גַּב שֶׁהָיָה יְרֵא חֵטְא, לֹא סָמַךְ עַל זְכוּתוֹ, וְלֹא רָצָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא מִזְּכוּתוֹ, אֶלָּא עַל זְכוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁיַּרְוִיחַ בִּשְׁבִילָהּ מָמוֹן שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים, שֶׁהֲרֵי הַמָּמוֹן זוֹכֶה לוֹ הָאָדָם בְּאִשְׁתּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי יט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. מִי שֶׁזּוֹכֶה בְּאִשָּׁה מַשְׂכֶּלֶת, זוֹכֶה בַּכֹּל. וְכָתוּב, (שם לא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.
וְאַבְרָהָם הָיָה הוֹלֵךְ בִּשְׁבִילָהּ לֶאֱכֹל הַשָּׁלָל מִשְּׁאָר הָעַמִּים, וְסָמַךְ עַל זְכוּתָהּ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַעֲנִישׁוֹ וְלִצְחֹק בָּהּ. וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא נָתַן דָּבָר לוֹמַר אֲחֹתִי הִיא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁרָאָה מַלְאָךְ אֶחָד הוֹלֵךְ לְפָנֶיהָ, וְאָמַר לְאַבְרָהָם: אַל תִּפְחַד עָלֶיהָ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלַח אוֹתִי לְהוֹצִיא לוֹ אֶת מָמוֹן שְׁאָר הָעַמִּים וְלִשְׁמֹר אוֹתָהּ מֵהַכֹּל. וְאָז לֹא פָחַד עַל אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא עָלָיו, שֶׁלֹּא רָאָה עִמּוֹ מַלְאָךְ, אֶלָּא עִמָּהּ. אָמַר, הֲרֵי הִיא שְׁמוּרָה, וַאֲנִי לֹא שָׁמוּר. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָמַר, אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ וְגוֹ'.
יִיטַב לִי?! יֵיטִיבוּ לִי הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת, שֶׁכָּתוּב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אוֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹּאת, וְעַל כֵּן יֵיטִיבוּ לִי צָרִיךְ לִהְיוֹת! אֶלָּא יִיטַב לִי - זֶה שֶׁהוֹלֵךְ לְפָנֶיךְ. יִיטַב לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמָמוֹן. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם בִּגְלָלֵךְ, שֶׁלֹּא תִסְטִי מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת. שֶׁאִם אֶזְכֶּה בִּגְלָלֵךְ בְּמָמוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתְּ תִּסְטִי בַדֶּרֶךְ, הֲרֵי מִיתָה זְמִינָה בָּעוֹלָם הַהוּא, אֶלָּא תִּשָּׁמְרִי, שֶׁתְּחִי נַפְשִׁי בָּעוֹלָם הַהוּא בִּגְלָלֵךְ.
וּמִשּׁוּם שֶׁהַמַּלְאָךְ הַהוּא הָלַךְ לְפָנֶיהָ לִשְׁמֹר אוֹתָהּ, מַה כָּתוּב? וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה וְגוֹ', עַל דְּבַר שָׂרַי, וַדַּאי. שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לַמַּלְאָךְ הַכֵּה - וְהוּא מַכֶּה. וְעַל כֵּן לֹא פָחַד אַבְרָהָם עָלֶיהָ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי הִיא שְׁמוּרָה. וּמַה שֶּׁפָּחַד - עַל עַצְמוֹ פָּחַד, וְלֹא רָאָה עִמּוֹ שְׁמִירָה כָּזוֹ].