פרשת בלק - מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

במדבר (כד,ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל (דברי מרדכי): זהו הפסוק הראשון בברכה האחרונה של בלעם, שבעקבותיה נאמר (כד,י-יא): "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד".

כלומר: בעקבות ברכה זו גירש בלק את בלעם, מה הכעיס כ"כ את בלק?

גמרא (סנהדרין קה:): "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – (ואמר שלא ברצונו): 'מה טֹּבו אהליך יעקב'... אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה (רש"י - כמו שהיה כוונתו מתחילה), חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר (דברים כג,ו): 'ויהפוך ה' א-לקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' א-לקיך' – קללה ולא קללות (רש"י - אחת מן הקללות הפך לברכה שלא חזרה לעולם ולא כל הקללות לברכות שחזרו)".

בלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. כאשר שמע בלק את הברכה שנהפכה ל'מה טֹּבו אוהליך יעקב', הוא כועס מאד על בלעם, ואומר לו שזו הברכה הקשה מכולם.

לכן בלק מגרש אותו משום שאם יש יהודים שקובעים עיתים לתורה, שמתפללים בבתי כנסיות – אין תקומה לאויבי ישראל!

מי היה בלק? בלק היה בן ציפור, שהיה בן מואב, שהיה בן לוט, שהיה בן הרן, אחי אברהם אבינו.

מי היה בלעם? בלעם היה בן בעור הוא לבן, אביהן של רחל ולאה שנישאו ליעקב אבינו. בלעם א"כ, היה אח של רחל ולאה. הוא נולד מברכת יעקב ללבן שברכו בבנים, לאחר שזרע בנים זכרים לא היו לו ותפלתו של יעקב נשאה פרי ונולד בלעם.

נמצינו למדים, כי בלעם חב את חייו ליעקב אבינו, ובלק חב את חייו לאברהם אבינו שבזכות תפילתו ניצל לוט מסדום, ואם לא כן, מואב לא היה נולד.

הם חיים בעולם בזכות התפילה של עמ"י ועדיין מנסים למחוק את הבתי כנסיות ובתי מדרשות!

בספר 'פקודת המלך' (רבי ישראל נחמן מדרוהוביץ', ליוורנו, תקס"ד), הביא מדברי 'פרקי דרבי אליעזר': בשעה שביקש בלק מבלעם לקלל לו את ישראל, אמר לו בלעם לבלק: איך אקללם, והלא הם הולכים בבגדי שבת ויום טוב, ולא עוד אלא שהולכין אצל הדרשה בשעה שהחכם יושב ודורש.

מהו הקשר בין בגדי השבת ודרשת הרב – לענין הקללה שביקש בלק מבלעם?

ביאר הגאון רבי אברהם ברוך מני (מרבני חברון, בן הגאון רבי אליהו סלימאן מני, רבה הנודע של חברון שביום חמישי ח' תמוז היתה הילולתו) על פי מה שידוע, שכל ענין הניחושים והכשופים הוא המשכת שפע מהכוכבים והמזלות לארץ, ועל ידי זה פועלים מה שפועלים, אך אינם שולטים אלא על מי שהוא תחת שלטון הכוכבים.

לא כן ישראל, אשר עליהם נאמר "כי חלק ה' עמו", בשעה שעושים רצונו של מקום – אין שום אומה ולשון ומכשף ומנחש שיוכל לשלוט בהם. כפי שאמר רבי חנינא לאותה אשה שהיתה מחזרת ליטול עפר מתחת רגליו, על מנת לעשות לו מעשה כישוף ולהרע לו (סנהדרין סז:): 'אי מסתייעת – זיל עבידי, "אין עוד מלבדו" כתיב (אם תצליחי, לכי ועשי זאת, שהרי נאמר "אין עוד מלבדו", ואם הקב"ה חפץ בי – לא תוכלי להרע לי כלל).

והנה, ידוע מה שכתב ה'אבן עזרא' ששמירת שבת קודש והתענוג ביום זה מורה שאין אנו תחת שליטת הכוכבים.

שהרי יום שבת הוא תחת ממשלת כוכב שבתאי, והיה צריך להתאבל בו וללבוש שחורים ולהתעטף שחורים ולהתבודד בהרים וכיוצא בזה, שכל זה עושה המנחש להמשיך כח שבתאי עליו.

אך אנו עושים להיפך – לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים וחוגגים, להורות שאין אנו תחת ממשלתו, אלא רק תחת ממשלת השם יתברך. (מעין זה הובא בזוהר חדש, יתרו נא.).

בשעה שביקש בלק מבלעם לקלל לו את ישראל, אמר לו בלעם לבלק: איך אקללם והלא הם הולכים בבגדי שבת ובבגדי יום טוב דהיינו שלובשים לבנים ומתעטפים לבנים – שזה היפך מידתו של שבתאי, ולא עוד אלא שהולכין אצל הדרשה בשעה שהחכם יושב ודורש, ומתאספים אגודות אגודות לעסוק בתורה ושמחתה – ואף זו היפך מידתו של שבתאי, האוהב התבודדות וישיבה לבד, מבלי התאספות עם, וכל זה מורה שאינם תחת ממשלת הכוכבים, ואם כן איך אקללם, הלא עם זה ברוך ומבורך מפי הקב"ה.

רואים מכאן שהזכות של הבית כנסת ובית המדרש וההתאספות לשיעורים ולתפילות בשבתות היא זו ששומרת על עמ"י מפני אומות העולם.

בית כנסת בגי' 942 = "בבל פרס יון אדום ישמעאל" (כל הגלויות)!

כל עם שנאלץ לגלות מארצו, תוך זמן קצר איבד את זהותו ונטמע בין בני המקום שאליו גלה.

העם היחידי שנשאר חי וקיים בלא שהמשיך להתגורר בארצו היה עם ישראל - במידה רבה היה זה בזכות בית הכנסת.

בית הכנסת הוא מעין שלוחה רוחנית של ארץ ישראל ובית המקדש, וכל יהודי שנכנס לבית כנסת, בכל מקום שהוא בעולם, זוכה לינוק מעט מקדושתה של ארץ ישראל.

גמרא (ברכות ח.): כאשר שמע רבי יוחנן שישנם יהודים בבבל שמגיעים לזקנה מופלגת, התפלא מאוד ושאל, הרי נאמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", היינו בארץ ישראל ירבו ימיכם ולא בחוץ לארץ?

כיוון שאמרו לו שאותם זקנים משכימים לבית הכנסת בבוקר, ומאחרים לצאת מבית הכנסת בערב, אמר, זהו מה שהועיל להם שיאריכו ימים!

נמצא אם כן שקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת ארץ ישראל - על כן אמרו חז"ל (מגילה כט. ליקוטי הלכות למהר"ן ביהכ"נ ג') שבעת הגאולה, עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ שייקבעו בארץ ישראל, ששם הוא מקומם הטבעי.

בית הכנסת הוא מקור החיים!

מדרש (ילקו"ש תת"ק): אשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה, באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מידי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: במה הארכת כל כך ימים? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. לכך אמר שלמה (משלי ח,לד-לה): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי: כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מה'".

בית הכנסת למטה הוא כדוגמת בית המקדש למעלה!

זוה"ק (בשלח נט: ברעיא מהימנא): "פִּקּוּדָא לְמִבְנֵי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּבֵי מַקְדְּשָׁא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ'. דְּאִצְטְרִיךְ לְמִבְנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, וּלְצַלָּאָה בְּגַוֵּיהּ צְלוֹתָא בְּכָל יוֹמָא, לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא צְלוֹתָא אִקְרֵי עֲבוֹדָה.

[מִצְוָה לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשׁ לְמַטָּה כְּמוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלְּמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מָכוֹן לְשִׁבְתְּךְ פָּעַלְתָּ ה'. שֶׁצָּרִיךְ לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשׁ לְמַטָּה וּלְהִתְפַּלֵּל בְּתוֹכוֹ תְּפִלָּה בְּכָל יוֹם, לַעֲבוֹד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי תְּפִלָּה נִקְרֵאת עֲבוֹדָה]

וְהַהוּא בֵּי כְּנִשְׁתָּא, אִצְטְרִיךְ לְמִבְנֵי לֵיהּ בִּשְׁפִירוּ סַגְיָא, וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ בְּכָל תִּקּוּנִין, דְּהָא בֵּי כְּנִשְׁתָּא דִּלְתַתָּא, קַיְּימָא לָקֳבֵל בֵּי כְּנִשְׁתָּא דִּלְעֵילָּא.

[וְאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת צָרִיךְ לִבְנוֹתוֹ בְּיֹפִי רַב וּלְתַקְּנוֹ בְּכָל הַתִּקּוּנִים, שֶׁהֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלְּמַטָּה עוֹמֵד כְּנֶגֶד בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלְּמַעְלָה]

בֵּית הַמִקְדָּשׁ לְתַתָּא, אִיהוּ קָאִים כְּגַוְונָא דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ דִּלְעֵילָּא, דְּקָאִים דָּא לָקֳבֵל דָּא. וְהַהוּא בֵּי מַקְדְּשָׁא, כָּל תִּקּוּנוֹי, וְכָל פּוּלְחָנוֹי, וְכָל אִינּוּן מָאנִין, וְשַׁמָּשִׁין, כֻּלְּהוּ אִינּוּן כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. מַשְׁכְּנָא דְּקָא עָבֵד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, כֹּלָּא הֲוָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.

[בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְמַטָּה הוּא עוֹמֵד כְּמוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁעוֹמֵד זֶה כְּנֶגֶד זֶה. וְאוֹתוֹ בֵּית מִקְדָּשׁ, כָּל תִּקּוּנָיו וְכָל עֲבוֹדוֹתָיו וְכָל אוֹתָם כֵּלִים וְשַׁמָּשִׁים, כֻּלָּם הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. הַמִּשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר, הַכֹּל הָיָה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה]

בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּבָנָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, הוּא בֵּי נַיְיחָא כְּגַוְונָא עִלָּאָה, בְּכָל אִינּוּן תִּקּוּנִין, לְמֶהֱוֵי בְּתִקּוּנָא דִּלְעֵילָּא, בֵּי נַיְיחָא וְאַחֲסַנְתָּא. הָכִי בֵּי כְּנִשְׁתָּא, אִצְטְרִיךְ בְּכָל תִּקּוּנֵי שַׁפִּירוּ, לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא עִלָּאָה, לְמֶהֱוֵי בֵּית צְלוֹתָא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין בִּצְלוֹתָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ".

[בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, הוּא בֵּית מְנוּחָה כְּדֻגְמָא עֶלְיוֹנָה בְּכָל אוֹתָם תִּקּוּנִים, לִהְיוֹת בְּתִקּוּן שֶׁלְּמַעְלָה בֵּית מְנוּחָה וִירֻשָּׁה. כָּךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת צָרִיךְ בְּכָל תִּקּוּנֵי הַיֹּפִי, לִהְיוֹת כְּדֻגְמָא עֶלְיוֹנָה, לִהְיוֹת בֵּית תְּפִלָּה, לְתַקֵּן תִּקּוּנִים בַּתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ]

בכל תיקון ושיפוץ וריפוד של בית הכנסת הקב"ה מזכה אותנו לעוד חיבור לבית המקדש! לעוד חיים! לעוד שמירה! לעוד קדושה! ומקרב אותנו עוד יותר לגאולה השלימה, בקרוב אמן!