חודש תמוז - מי יתן טהור מטמא
חודש תמוז[1]
– השבירה של לפני התיקון והתשובה:
כתוב בספר יצירה, כי האות של חודש תמוז היא האות
ח'. והנה על האות ח' נאמר (באותיות דר"ע): "אל תקרי חית אלא חטא".
אומנם, יש בחינת חטא בחודש זה שהוא חטא העגל. וכשנצרף
את האות ח' לאות של חודש אב, שהיא האות ט', נקבל "חט", וכשנוסיף את האות
א' (שהיא הכולל) נעשה חטא.
נמצא, שתמוז ואב הם ביחד "חטא", שהם
חטא העגל והמרגלים.
אומר הזוהר הקדוש, שבימים הללו יש שליטה לס"מ, כי ג' חדשים
ראשונים של השנה ניסן אייר סיון, לקח אותם יעקב אבינו ע"ה. וג' חדשים
אחרונים לקח אותם עשו שהם תמוז אב אלול, מה עשה יעקב, חטף את חודש אלול,
אמר לו מה אתה רוצה לקחת חודש אלול שהוא החודש הגדול של התשובה, עשה אתו מלחמה
ולקח לו את חודש אלול, מה נשאר בידו, ב' חדשים תמוז ואב שבהם שולט
הסט"א ולכן דוקא בהם נחרבו ב' בתי מקדש, והעמידו צלם בהיכל, ובהם היו אסונות
קשים על עם ישראל, כיון שהלא הם בשליטת אדום השולט בימים הללו.
זהו סוד "עיני עיני יורדה מים" שהם שתי עיניים ימין ושמאל שהם חודש תמוז
ואב.
[אמנם אב הוא ממותק בחציו (אחרי ט"ו באב) לכן
זה יותר עין אחת בעייתית שבגללה נאמר על קרח 'עינו הטעתו' – זה חודש תמוז...].
ההוי"ה של חודש תמוז היא הוי"ה בהיפוך – כלומר:
הוה"י, כיון שזהו אבדון מחד, ומאידך הוא שורש והתחלה לשנה הבאה, וכידוע הכלל
- שדווקא כאשר עומדים לפני התיקון, אזי מתגבר היצר הרע ביותר, לכן בחודש תמוז התגבר
על עם ישראל היצר הרע ועשו את העגל.
תמוז הוא אותיות מות-ז', מכיון ששבירת הלוחות כאן מרמזת על שבירת ז' המלכים
הקדומים ששורשם בחודש זה, ועל כן תמוז הוא מות ז' המלכים הנ"ל.
המרגלים נשלחו בערב ראש חודש תמוז ותרו את הארץ בעיניהם בכל חודש זה, ככתוב: "ויתורו
את הארץ", ועברו בזה על בחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם",
משום שזה הקלקול הגדול של תמוז, קלקול הראיה[2].
לפני כל תיקון (חודש אלול) יש שבירה (תמוז אב),
השבירה היא צורך של התיקון! בלי סתירה וחפירת יסודות לא יהיה בנין!!!
החדשים האלו בשורשם הם דווקא שורשי התיקון!
הגאולה תגיע מתוך הצרה - מי יתן טהור מטמא, לא אחד?!
במדבר (יט,ב): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר
לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל".
מדרש (במדבר רבה פרשה יט אות א): "זאת חקת, זה שאמר הכתוב 'מי יתן טהור מטמא לא
אחד' (איוב יד,ד), כגון אברהם מתרח (איוב היה גלגול תרח...), חזקיה מאחז, יאשיה מאמון,
מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן מי צוה כן מי גזר
כן לא יחידו של עולם?!...
תמן תנינן העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא
גופה מטהרת בגדים אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי".
אין לאדם בעיה להבין שיש מושגים של טומאה וטהרה, רוח ונשמה וכו'. ברור לו
כי יש שני רבדים, שני חלקים למציאות, העומדים זה כנגד זה.
אולם, מהפסוק באיוב עולה כי אין זאת התמונה השלימה:
"מי יתן טהור מטמא" - מציאות הטהרה צומחת מתוך מציאות הטומאה! טהור
מ- טמא.
זה מה שלא נתפס, כיצד הדברים משתלבים זה בזה וכיצד צומחת
ועולה מציאות של טהרה, של הופעת הנשמה מתוך מציאות נמוכה ומקולקלת. "מי יתן טהור
מטמא, לא אחד?!" רק יחידו של עולם מסוגל לגזור כך.
עם דברים אלו, אנחנו נפגשים במספר מעגלים:
א. במישור האישי - כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז,
יאשיה מאמון, מרדכי משמעי. אברהם הוא אמנם בנו של תרח עובד אלילים, אך הצליח לצאת ולטפס
ולהיות המאמין הראשון הקורא בשם ה'. גם לאדם הפרטי באשר הוא, יש יכולת להטהר מכל טומאותיו,
לצמוח מתוך הטומאה לטהרה.
ב. במישור הלאומי - ישראל מעובדי כוכבים. גם פה
אנו נפגשים עם תופעה הנשגבת מבינת אנוש. כיצד משבעים אומות, נוצר עם מיוחד, הקשור למושגי
טהרה; עצמוּתו- הופעת הנשמה; עם המבטא את הגילוי האלוקי בעולם. אי-אפשר להבין זאת,
זאת חוקה, כך גזר ריבונו של עולם.
ג. במציאות כולה - העולם הבא מעולם הזה. כל העולם
הזה, עולם של חומר, של טומאה, כיצד יכולה להופיע בו רוח?! קדושה וטהרה שייכים לכאורה
לעולמות העליונים ומה להם ולעולם החומר?
מתברר שישנה יכולת פלאית לאדם לצאת מהמציאות הנמוכה בה
הוא נמצא ולהגיע לפסגות מדהימות.
אותו הדבר בדיוק, הוא עצמו מתהפך ונעשה טהור. אותו אדם
שהיה טמא, כעת טהור; אותה פרה שטימאה את העוסקים בה היא מטהרת; העולם הזה, הגס והחומרי,
ממנו עצמו צומחת מציאות של טהרה, של העולם הבא[3].
אותה הצרה נהפכת לישועה:
סיפר הרב עובדיה זצ"ל: שני אחים עשירים לבית משפחת שטראוס התגוררו
באמריקה, לפני כשמונים שנה, ותרמו רבות למפעלים וישובים שהוקמו בא"י. שמו של
אחד מהם היה נתן שטראוס, שתרם את הכסף לבניית העיר נתניה, ועל שמו קרויה עיר זו.
תרומותיהם של שני האחים יועדו בעיקר למפעלים של
אישים שלא היו שומרים מצוות, בשלב מסוים החליטו ראשי הישוב הישן בירושלים לנסות
ולפנות אל האחים שטראוס על מנת שיתרמו לאחזקת מפעלי חסד בירושלים של הימים ההם.
ראשי הישוב החרדי הישן תיארו בפניהם את המצב הכלכלי הקשה של תושבי העיר, ובשלב
ראשון ביקשו מהאחים לתרום לבנייתו של בית תבשיל שבו יאכלו עניי ירושלים, ובני
משפחותיהם. התיאור הקודר נגע לליבו של נתן שטראוס, בעוד שאחיו הביע את סירובו
להקצות כסף למטרה זו. כיון שכך שיגר נתן שטראוס את התרומה רק מכיסו הוא, וביקש
שכאשר תסתיים בנייתו של בית התבשיל, יקראו לו, והוא יבוא לירושלים כדי לראות בעצמו
את המקום. לאחר כמה חודשים הודיעו לו בשמחה על גמר בנייתו של בית התבשיל, ועל
הכוונה לחגוג את חנוכת הבית ברוב פאר והדר, והזמינוהו להגיע לירושלים. לנסיעה זו
הצטרף גם האח השני, זה שלא רצה לתרום. בהגיעם ארצה נסעו שני האחים לירושלים,
וכשהגיעו לבית התבשיל וראו את מאות העניים האוכלים שם, הגיבו בצורה מנוגדת. האח
התורם, נתן, התרגש מאוד, והביע סיפוק ושביעות רצון גדולה מכך שהכסף שלו שימש למטרה
נעלה כזו. האח השני, לא רק שלא תרם, אלא גם עתה, כשראה את עוניים של אנשי ירושלים,
לא השתתף בסבלם, אלא אדרבה – הביע שאט-נפש אל מול המחזה שנפרש לנגד עיניו, ולא
הצליח להסתיר את סלידתו מעניי ירושלים. והנה, בצאתם מבית התבשיל, מעד נתן שטראוס
במדרגות, נפל ארצה, ושבר את קרסולו. מארחיו הריצוהו לבית החולים, ושם התברר
שהקרסול נשבר בצורה קשה והוא יצטרך להיות מאושפז במשך כמה ימים. משהגיע אחיו לבקרו,
וראהו מתפתל ביסוריו, שחק למשבתו, ואמר בנימה של לעג: 'נו, אז זה מה שקיבלת
מהתרומה לבית התבשיל הירושלמי'?--- נתן שטראוס שמע, ולא הגיב. כיון שבאירופה
המתינו להם עסקים כלכליים, החליט האח השני לחזור לחו"ל, ולא להמתין עד שאחיו
יתרפא. הוא עלה על האוניה הראשונה שהזדמנה בדרכו, וזו רק הרחיקה כמה קילומטרים
מחופי הארץ, וטבעה!
האח שלעג לתורם, קיפח את נפשו באסון, ורק אז התברר
שהשי"ת שרצה לשמור על נפש התורם, גילגל את העניינים כך שישבור את רגלו,
ויתעכב בארץ הקודש, ויינצל. רק
הקב"ה ידע שהספינה תטבע, ולכן רק הקב"ה היה זה שהביא את התורם למצב שבו
רגלו תישבר, כדי שלא יעלה לאוניה יחד עם אחיו, ויינצל. וברור, שזו היא כוונת
השי"ת בהרבה מקרים אחרים כשהוא מעניש את מקיימי – המצוות, שהרי אין זה עונש,
אלא שכר!
"מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של
עולם?!" אכן יחידו של עולם הוא שחקק שכך יתנהל העולם; זאת חוקת התורה!
[1] הרב שמואל שטרן.
[2] סיפר הרב ישראל פסח: פעם הדרכתי קבוצה
של תיירים יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין המצרים. הם שאלו האם מותר
להם לטייל או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז לתמוז לתשעה
באב, והשבתי
להם שעל-פי ההלכה
זה אסור. למרות
שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל
לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם מטיילים.
כיוון שחששתי
שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב מרדכי אליהו זצוק"ל והוא
ענה לי:
"מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות ומזכרות בבין
המצרים, ואף
מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה שיותר".
שאלתי את הרב
מדוע זה מותר? והרב השיב לי שהסיבה של בין המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את
מעלתה של ארץ-ישראל
ולא הכירו בחשיבותה.
אך במקרה הזה, מדובר בתיירים
מחו"ל
שצריכים לתקן את החטא הזה ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו
לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני
משפחותיהם?
[3] הרב קוק (אורות האמונה):
"העולם נוצר מתוך תוהו ובוהו, הקליפה קדמה לפרי, החומריות והגסות הקדימה לבא,
הדינים הקשים והגבורות שלטו לפני התגלות החסדים, העיגולים קדמו ליושר. ובעולם
הפנימי, בעולם הרוחני, הציורי, האידיאלי והאמוני, גם שם הדבר נוהג כן, קדימת
הקליפה לפרי. העזות, המרוצה, השטיפה החזקה, מתבצרת במקום נמוך ומזוהם, ומשם יוצאת
ונלקטת תמצית שמתעדנת ומתרחנת, מתטהרת ומתקדשת, עד שנותנת את ריחה הנפלא, ריח ניחח
לד'. בזוהמתה של עבודה זרה גודל רוח האמונה בכל פראותו וגסותו, ברתיחתו וכח
סוסיותו, בשריפת בנים ובנות, באדיקות עורת, בשיקוע של כל תועבה וכל תאוה גסה
ועמוקה הושרשה. ומתוך הזבלים הסרוחים הללו, צמח האמונה עלה, יצא הבנין מתוך התוהו,
ויהי לנטיעה משמחת אלהים ואנשים, לגפן פורחת נאדרה בקודש, בטוהר ועילוי, בזיו חכמה
ובמרץ קודש קדשים, מצא מקומו בסגולת עמים של כנסת ישראל, בגוי קדוש שומר אמונים.
לפעמים יש אשר ריח הזוהמא הקדמוניה לא פג לגמרי, ויתחולל יצרא דעבודה זרה, השור
הנגח והחמור הגס, הכלב הנובח עז הנפש, אשר לא ידע שבעה, נזדווגו בחושך כפול ועלטה
ארורה. נצח ישראל את המחבל התוהי, גרש את החושך באורו הגדול. מרוח הזוהמא הקדמוניה
יצאה האמונה בצורתה הפראית, ותהי למשול עמים. זאת הצואה הרותחת, שחוצפת ליעוג על
דברי חכמים, נתחברה לה, היתה למאכל תאוה לנפשות דדמיין למעייהו הרוחניים, למעייהו
דבני-נשא, וכן ירעה עגל. עד יפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת
הלבונה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!