יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

ראש השנה - תשובה על העתיד!

תשובה על העתיד!


עכשיו ר"ח חודש ספטמבר וחייבים ממש לחזור בתשובה! אבל מה זה תשובה? איך אני אדע שחזרתי בתשובה? כמה זמן לבכות? כמה להתחרט על מה שעשיתי? אחרי כמה שנים אני כבר יכול לחייך?

הרב קוק (אורות התשובה יג,ט*): "יסוד התשובה צריך לעולם להיות מונח על התיקון של להבא. ובתחילה לא ישים כל כך לעיקר מעכב על דבר העבר, כי אם יבוא מיד לעסוק בתקון העבר, ימצא מניעות רבות, ויהיו דרכי התשובה וקרבת ד' קשים לפניו. אבל בהיותו עסוק באמת לתקן את מעשיו, הדבר מובטח שאז  יעזרוהו מן השמים גם כן על תקנת העבר".

רגילים הבריות לתפוס את התשובה, כתיקון של העבר. חרטה ווידוי דברים, חטאנו עוינו פשענו, צער גדול, ומאמץ לתקן את מה שעיוות. אמנם ידוע כי נדרשת גם התחייבות שלא ישוב על חטאיו בעתיד, אך זו נתפסת, כלא יותר מאשר הוכחת רצינות שאכן שב החוטא מחטאי העבר. ולא כך הוא.

מרן הרב קוק מלמדנו, כי הדגש על תיקון העבר, מוטעה. את יסודות בנין התשובה, צריך להניח דוקא על התיקון העתידי, על מה שלהבא. ובתחילת הדרך, לא יעשה מתקון העבר את עיקר התשובה, כאילו בלעדי תיקונו, אי אפשר לשוב בתשובה. כי אם יבוא מיד בתחילת הדרך, להתרכז בתיקון העבר, ימצא מניעות רבות, שיגרמו לו להרגיש כאילו דרכי התשובה וקרבת ד', קשים לו. ומי יודע כיצד ישפיע הדבר על מהלך תשובתו הכללי. אין זה כדאי.

לכן, לאחר חרטה ווידוי דברים תכליתי, יפנה מיד אל העתיד. ובהיותו מרוכז ועסוק באמת, בלי זיופים, לתקן את מעשיו להבא, הדבר מובטח שאז יעזרוהו מן השמים, גם לתקן את עברו. שהרי הבא ליטהר מסייעין בידו.

וסוד הדבר הוא, שעצם העיסוק בתיקון העתיד, הופך את העתיד למקור מים חיים, ומעיין מטהר ומחזק, אשר יתן לאדם את הכח לתקן את הכל.

הרב קוק (אורות הקודש ג,כד): "יש שטוב לשכוח את העוונות, ועל ידי מה שעושים כן לשם שמים, כדי להתאמץ בעבודה בשמחה, ובהרחבת הדעת בתורה וחכמה, לשפר את העולם ולהוסיף אור ושמחת ד' במעשיו, ממילא מדה כנגד מדה, נעשים הם אצל הקב"ה גם כן כביכול בגדר שכחה, גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל. וכח הזכרון נכפל בהטוב והקודש, וכל המצוות וכל הטובות והמחשבות הטהורות מתנוצצים, בזכרון כפול, זכרון טוב לפניך".

אפילו בדברים שבין אדם לחבירו:

הרב קוק (שמונה קבצים א,שצב): "לא יבטל אדם מן התורה ומן העבודה ומן מנוחת הנפש משום טעם שבעולם, אפילו כשימר לו לבו עד מאד בעניני רוחניות, ויחשוב בדעתו שהוא פושע, שאין לו תקנה חלילה. אפילו אם כשלונותיו רבו בדברים שבין אדם לחבירו, שתשובה ג"כ אינה מכפרת בלא תיקון המעוות, מ"מ הוא ילך בדרכו בעבודה ותורה, ובשמחה וטוב לב".

אתר אייש: המסך ירד על המחזמר הנצחי "פיטר-פן", והצופים מחאו כפיים בהתלהבות. אחרי כן עלה המסך שוב והדמויות מההצגה עלו לפי סדר חשיבותן מהקל אל הנכבד וקדו לקהל. לבסוף עלו גיבורי המחזה: מארי דארלינג, ג'ון, מייקל, ונדי, טינקרבל ופיטר-פן – הילד שמסרב להתבגר.
אבל את ההצגה גנב הפעם קפטן-הוק. כאשר עלה והשתחווה בתיאטרליות תוך כדי הנפת חרב הפיראטים האימתנית שלו, קם כל הקהל על רגליו והריע לו ארוכות. שתי ילדות חינניות עלו על הבמה והגישו לו זר פרחים אדומים.
לפתע הרגשתי שמישהו מושך בחוזקה בשרוולי. נועה, נכדתי הקטנה כמעט עקרה אותי ממקומי – "סבא! מה אתה עושה?! איך אתה יכול למחוא כפיים לאיש המגעיל הזה? – הוא רצה להרוג את פיטר-פן וכל החבורה שלו – הוא איש רע, מגיע לו שיהרגו אותו על כל מה שעשה...." פניה של נועה הביעו תערובת של פליאה, תרעומת ומחאה, ועצרו בחטף את ההתלהבות שלי.
"מתוקה שלי", אמרתי, " עכשיו זה לא קפטן-הוק הרשע מההצגה, אלא האדם ששיחק אותו כאילו שזה הוא".
נועה לא נראתה משוכנעת, אולי קשה לילדה בת 4 להבין את המעבר החד הזה. רגע אחד פיראט צמא דם, ורגע שני שחקן מוכשר...

ואנחנו המבוגרים, האם אכן מסוגלים להבין את הפלא הזה?!

גמרא (יומא פו:): "אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר: 'שובה ה' עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך' (הושע י"ד, ב')... איני? [האם זה אכן כך?], והאמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות...? לא קשיא! כאן מאהבה, כאן מיראה[1]".

איך יתכן שלפתע זדונות נעשות לו כזכויות?!

אומר ה'תניא': דווקא הריחוק כתוצאה מהחטא, הוא זה שיצר את ההשתוקקות להתקרב אל ה', כמו תועה במדבר שדווקא החום והיובש מגבירים בו את הצימאון למים חיים.

דבר זה יכול איכשהו להתקבל על הדעת כאשר מדובר בתועי דרך תמימים, אבל חז"ל לא חילקו בין סוגי זדונות. האם כוונתם היתה שגם לגבי רוצח, אנס, שודד, גנב – הזדונות נהפכים לזכויות, וכל המרבה הרי זה משובח? ממש בלתי נתפס.

ומה עם הקרבנות שנפגעו מאותם הזדונות? מה עם המשפחות שהתמוטטו? מי ישלם את הנזק הישיר והעקיף? מי ייקח אחריות על ההרס והדם? איך יכולה תשובה מאהבה להפוך את כל אלה לזכויות?

הרב קוק (אורות התשובה פט"ז): "כל זמן שלא שב האדם מחטאו ....הרי הוא מונח תחת הסבל של בחירתו והאשמה של כל מעשיו וכל תוצאותיהם הרעות מוטלות עליו. אמנם אחרי הארת התשובה מיד נמסרים למפרע כל המגרעות ותוצאותיהן המרות לרשות גבוה... ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה... אשר 'כל מעשינו פעלת לנו' ".

כלומר, מצד אחד האדם הוא בעל בחירה חופשית, וכל עוד לא שב על חטאיו, הרי זו יצירה אישית שלו והוא משלם את המחיר הכבד על חטאיו. ומצד שני, לאחר תשובה מאהבה, מתברר כי העבר היה רצון ה' והאדם היה רק כלי חיצוני שביצע את הדברים ללא כל מעורבות מצידו (הסבר הרב פרוינד, שם).


תשובה מהאהבה מוציאה את החוטא מהסרט, ולפתע הוא רק שחקן שמילא בכישרון את הוראות הבמאי.


ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק דברים פרשת תבוא):
"יש לרמז ענין זה בגמרא (תענית כ.) במעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון שהיה מטייל על שפת הנהר והיתה דעתו גסה עליו שלמד תורה הרבה היינו שראה אז בנפשו איך שהוא נשמר ונקי בקדושת הברית מאד.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר והלשון מכוער בלשון חז"ל מרמז על החסרון בפגם הברית ועל זה נקרא מכוער שהוא ההיפך משומר הברית שנקרא יפה תואר כמו שנאמר אצל יוסף הצדיק (בראשית לט,ו) ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה.
ואמר לו כמה מכוער אותו האיש והשיב לו לך ואמור לאומן שעשאני וכו' וכתבו בתוס' שם ה"ד (נזדמן) שאותו האיש היה אליהו זכור לטוב.
ויובן זאת שדייקא מפני שאליהו הוא מלאך הברית לכן נזדמן לפני רבי אלעזר ברבי שמעון בגוון לבוש כזה להוכיחו על מה שגינה כל כך אדם כזה כאילו חלילה אבד סברו.
שלא כן הוא שרק אם ישים אל לבו להיטיב מעתה דרכו יוכל לתקן כל מה שכבר עליו בטענה זו לך לאומן שעשאני. 
דהיינו אחר התשובה יתברר שכל מה שעבר עליו היה גם כן מרצון ה' יתברך שברא את האדם עם היצר הרע כמו שנאמר (בראשית ח,כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכמו שאמרו (סוכה נב.) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזרו לא יכול לו.
ונמצא שיוכל לבוא זה האדם בטענה שכביכול ה' יתברך היה המסבב והאומן מפני שסילק אז העזר ממנו להתגבר על יצרו...".

באחד הרגעים המופלאים ביותר במהלך סדר העבודה של יום הכיפורים בבית המקדש, אנו פוגשים טקס מוזר, שבמידה מסויימת מקרין זרות  על כל הסיטואציה של היום הקדוש. מדובר על המעמד שבו הכהן מטיל גורלות על שני השעירים (שני תיישים) שאחד מהם אמור לעלות כקרבן לה' והאחר משולח לעזאזל המדברה. לכאורה לא ברור מדוע דורשת התורה מן הכהן להותיר את ההכרעה בשאלה זו בידי הגורל ואולי אף נאמר בידי המזל?

נדמה, כי שורש פתרון הבעיה הוא בהבנת התנועה הנפשית הקשורה בהטלת גורל הכרוכה, בראש וראשונה, בהפקעת הבחירה מידי האדם. המדהים הוא שהפקעה זו מתרחשת דווקא בעבודת יום הכיפורים, מקום שבו האדם מבקש דווקא להעניק תוקף עליון למעשהו.

להבדיל אלפי הבדלות, מקום נוסף בו אנו נתקלים ביד הגורל המופיעה ברגע הכי פחות צפוי, היא אצל המן הרשע, מגלומן אכזרי הטווה תוכנית יסודית להשמדת העם היהודי. והנה בתוך הצורך של המן בשליטה מלאה על המציאות, הוא לפתע מוותר על יכולת ההכרעה דווקא באחד מן הפרטים החשובים ביותר במזימתו – התאריך. במקום לפתוח יומן, ולמצוא את התאריך בצורה שתשתלב עם שאר פרטי התוכנית באופן אפוטימאלי, מפיל המן גורל ומותיר את קביעת התאריך ליד המקרה, או שמא נאמר ביד הגורל. מה פשרה של פעולה זו?

אין לנו אלא להסביר כי המן, מבקש להעניק למזימתו כח על טבעי. הוא מבקש להפקיע את התכנית מגבולות המוח האנושי, ולהזרים לתוכה כוחות על טבעיים של קוסמות, כישוף, עבודת אלילים, וכל מה שהאמין בו כקיים מעבר למציאות הפשוטה. בכדי שכוחות על אנושיים יוכלו לפעול בתוך המציאות, גם אדם מגלומן ובעל שגעון גדלות יהיה מוכרח לסגת לאחור, לפנות מקום ולוותר על השליטה (או אולי נאמר על הבחירה). המקום שבו האדם מוותר על ההכרעה האנושית, הוא המקום המאפשר לכוחות עליונים לפעול. כך בטומאה אצל המן, ולהבדיל בקדושה בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

מסופר על הבעל שם טוב (והבב"ס), שנסע במרכבתו בדרך, ולפתע הגיע לגשר ארוך וצר ביותר, שרוחבו כרוחבה של העגלה במדוייק. העגלון, הגם שהיה מטובי העגלונים, עצר את העגלה ומשנשאל על ידי אדונו מדוע אינו ממשיך, השיבו כי אין בידו לעבור את הגשר מאחר וכל סטייה, ולו הקטנה ביותר, תגרום לנפילת העגלה לתהום. כל כמה שניסה הבעש"ט לשכנעו להמשיך, סירב העגלון באמרו כי אין עגלון בעולם שיוכל לחצות גשר ארוך שכזה מבלי לסטות, ולו פעם אחת לימין או לשמאל. השיבו הבעש"ט: "צודק אתה, ביד כשרון אנושי אין יכולת, אך ביד ה' יתברך יש!". הוציא מכיסו מטפחת וכרכה על עיניו של העגלון, ואמר לו: "סע!".

במקום שבו נגמרת היכולת האנושית, במקום שבו האדם בוחר לוותר על יכולתו האנושית וכביכול "להפקיר" את המציאות "ביד הגורל", הרי שהגורל- שהוא הוא ה' יתברך, פועל באופן מלא באותה סיטואציה, וככל שמוקטנת הנוכחות והשליטה האנושית כך מתעצמת נוכחות הבורא בבחינת הפסוק 'הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים' (תהלים מו,יא).

ר' נחמן מברסלב (שיחות הר"ן ב'): "טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך".

צמח צדיק (רבי מנחם מענדל מויז'ניץ):
יוסף הצדיק נמצא בנכר. רחוק מאביו, מאחיו ומארץ מולדתו. עובדת היותו שליט, אינה מצליחה להשכיח ממנו את העבר ואת כאבו האישי. קשה לו עד מאוד עם העובדה שאחיו מכרוהו לעבד. הוא אינו שוכח את ישיבתו הממושכת בכלא המצרי על לא עוול בכפו. יוסף מנציח את הכאב בשם בנו הראשון "מנשה", שמשמעותו (בראשית מ"א, נ"א): "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". בשם זה הוא מבטא את הסבל שעבר, הוא מבכה על כך שאלוקים ניתק אותו מכל עברו המפואר, מאביו ואחיו...
לבנו השני קרא "אפרים" (בראשית מ"א, נ"ב): "כי הפרני אלוקים בארץ עניי". יוסף מדגיש שעם כל הקשיים אירעו לי גם דברים טובים, הנה, נולד לי בן נוסף.
לאחר שירדו יעקב ובניו למצרים וגרו בה שבע עשרה שנה, יוסף מביא את שני בניו, מנשה ואפרים, אל יעקב אביו כדי שיברכם לפני מותו. יוסף מעמיד את מנשה הבכור לימין אביו, ואת אפרים הצעיר לשמאל יעקב. והנה, יעקב משכל את ידיו - שם את יד ימינו על ראש אפרים ואת יד שמאלו על ראש מנשה, ומעניק להם את הברכה (בראשית מ"ח, ט"ז): "המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי... וידגו לרוב בקרב הארץ". יעקב מסיים לברך, ומתחיל דו-שיח בין יעקב ליוסף: "וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף: 'לא כן אבי, כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו'"... יוסף סבור שיעקב טעה, אך יעקב אומר ליוסף (בראשית מ"ח, י"ט): "ידעתי בני, ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו..."
מלבד נבואה וחזון לימים יבואו, שצאצאי אפרים הצעיר יעלו במעלתם על אלו של מנשה הבכור, כלולה בברכת יעקב לנכדיו ובהעדפתו את אפרים על פני מנשה, דרך לדורות הבאים.

שני שמות בניו של יוסף מנציחים שתי נקודות מבט שונות. קיים המבט של "מנשה" וקיים המבט של "אפרים".

מסכת החיים של האדם בנויה ממרכיבים רבים. חלקם תחת הכותרת: "יכול להיות טוב יותר ", וחלקם תחת הכותרת: "יכול להיות גרוע יותר ", שכן, גם המונח "גרוע" הינו בור ללא תחתית...

הוויכוח בין יעקב ליוסף מהווה מפתח לחיים...

יוסף רואה את אביו שם את יד ימינו על ראש אפרים. הוא מרגיש שיעקב ממעט את מה שמבטא השם "מנשה". במשך עשרים ושתיים שנה ליבו של יוסף שותת דם, והוא מנציח את הכאב בשם בנו. לכן, יוסף פונה לאביו: "לא כן אבי", ומנסה להרים את יד אביו, כאילו אומר לו: אל תתעלם מייסורי העבר...

אומר לו יעקב: "ידעתי בני, ידעתי". אני יודע שמנשה הבכור, ובשמו מתומצת הסבל שלך. אבל אני סבלתי יסורים לא פחות ממך - ברחתי מאחי כדי שלא יהרגני. חמי לבן רצה להורגני, ואלמלא אלוקים היה בעזרי, היה עושה זאת... הייתי אב שכול במשך עשרים ושתיים שנה, ובכיתי ימים רבים. על האדם לשים לנגד עיניו את "אפרים", את הידיעה הברורה שיכול להיות יותר טוב.

כל יהודי ויהודי, בכל הדורות, כשירצה לברך את ילדיו  יאמר: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". וכפי שנאמר (בראשית מ"ח, כ'): "ויברכם ביום ההוא לאמור, בך יברך ישראל".

כל אב יברך את  בנו ויאמר לו - דע לך, בני, שיהיו לך במשך חייך ימים של 'מנשה' וימים של 'אפרים', ואני מברך אותך בברכת אב: 'ישימך אלוקים כאפרים', ורק אחר כך 'כמנשה'. גם כשהמצב קשה - תשכיל להפנות את מבטך אל נקודות האור, ורק אחר כך תתבונן בדרכי הפורענות".

ברכה זו מהווה מתכונת לחיי כולם. מכאן פתח תקווה לכל יהודי בכל מצב. גם אם צר וקשה לו, עליו לדעת שתרופתו כבר נבראה, ואין לו אלא לקוות שזו תיגלה ותופיע במהרה.

זאת ועוד, השם "מנשה" רומז למידת "סור מרע", שהרי בלידת מנשה ביקש יוסף שכל רעתו, עמלו וצרותיו משכבר הימים ישתכחו ממנו. יש בכך רמז לדרך העבודה הרוחנית של "סור מרע", שבה האדם מבקש להיטהר ולהשליך מעליו כל חיסרון ופגם של חומריות ושל עברה. לעומת זאת, "אפרים" נקרא על שם: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי", והרי זה רומז למידת "עשה טוב". שם המצביע על בקשה של תוספת קדושה וטובה, גם אם האדם מצוי עדיין בארץ עוניו.

שתי המידות הללו הן אבני פינה ראשיות וחיוניות לכל הבא להתקדם בדרכי קניין השלמות. אדם אינו יכול להסתפק בהימנעות מן הרע, אלא אם כן במקביל לכך יוסיף מצוות ומעשים טובים. מצד שני, אם רק ירבה אדם בתורה ומצוות ולא ישקוד על ביעור הרע, כל מצוותיו עלולות להימצא פגומות.

בין יעקב ליוסף התגלו חילוקי דעות בשאלה איזו מן המידות יש להקדים לחברתה: האם יש לעסוק תחילה בסילוק ובביעור הרע משורשו, ורק אחר כך יוכל האדם להמשיך ולהתעלות, או שעדיף לקיים מצוות ככל אשר תשיג ידו, ובעזרת הגברה של כוח הטוב ממילא ייעלם כל הרע.

יוסף הקדים את מנשה לפני אפרים, בסוברו שיש לפתוח ב"סור מרע". ואמנם כך נהג יוסף במהלך חייו, כאשר ברח ונמלט מן העברה: "וינס ויצא החוצה". אולם יעקב הצביע על דרך חיים שונה, שבה ה"עשה טוב" יקדם לפני הנקיות המוחלטת מן הרע. יעקב לימד שאפשר לפתוח ב"עשה טוב", וההינתקות מן הרע תבוא בהמשך.

אם ימתין אדם לסילוקו המוחלט של הרע, אפשר שלעולם לא יגיע לטובה, באשר המערכה לביעור הרע כבדה היא מאוד. לכן, אין לו לאדם אלא לאחוז בטוב, ובעזרתו להשתדל להתגבר ולדחות את הרע.

תדמיינו שאתם קמים בבוקר עם כל הזכויות של אחד הצדיקים... איזו עבודת ה' נפלאה...

סיפור על המלשין שהחפץ חיים פירט את כל הזכויות שלו ונתן לו אותם במתנה ואמר לו תדאג לשמור על זה! ולימים הוא נהיה צדיק גמור...

בשביל זה צריך הרבה אמונה בעצמך:

רבי נחמן (לקו"מ תניינא פו') דרש את הפסוק (שמות ו, ט): "מקוצר רוח ומעבודה קשה", שכאשר חסרה לאדם אמונה, הוא צריך לעבוד עבודות קשות כדי להשיג את אותו הדבר שהיה מגיע אליו בקלות, אילו הייתה לו אמונה.

רבי נתן (שיחות הר"ן ק"מ): "עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותיי היו תמהים בעניין זה. כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת. ענה ואמר בלשון גערה קצת כאומר: 'ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך'. והזכיר מיד מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות שהיה בהם בעצמן. שלא האמינו בהם בעצמן!

אחד הכינויים לחודש אלול הינו "חודש הרחמים". המילה רחמים כוללת בתוכה את המילה רחם – ברבים. רחם שיש ביכולתו לגדל חיים חדשים, ליצור ולהוליד בריאה חדשה.

לא לחינם נקרא כך חודש זה, אלא בכדי להזכיר לנו: כעת, אתה יכול להיוולד מחדש! אני בוראך מכיל ומחזיק אותך בתוכי, והתפקיד שלך הוא רק לגדול… זה הזמן שלך! לשנות הרגלים, דפוסי חשיבה, התנהגויות לא רצויות, מערכות יחסים לקויות.

מעכשיו עד יום כיפור יש לנו ימים שבהם אנחנו יכולים להתעצב ולהיוולד מחדש, בלי שום קרונות כבדים מאחורה, ממש כמו הימים של יצירת הוולד שבהם נקבע מה הוא יהיה!



[1] תשובה בארץ ישראל מאהבה:
כותב הזהר הק'(ג' קיח.): "כתוב אחד אומר (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה' בשמחה' וכתוב אחד אומר (שם ב,יא) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא".
הרב קוק (יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".
הרב קוק ('עקבי הצאן' מאמר הדור): "דורנו מאד מוכשר הוא 'לשוב מאהבה' – כי בדורנו אי אפשר להטיל שום אימה ופחד בין מוחשי בין ציורי בין חומרי בין רוחני. דורנו מוכשר רק להתרומם. הוא לא יכול גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח, הוא לא יוכל לשוב מיראה אלא מאהבה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: