Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 28 במאי 2015

פרשת נשא - "העבודה היא חיינו"

"העבודה היא חיינו"


לפני כחודש קראנו בתחילת פר' אמור את דיניהם של הכהנים. לכהן הדיוט אסור להיטמא למתים מלבד לשבעת הקרובים (אב, אם, אשה, אח, אחות לא נשואה, בן, ובת), ואליהם זו אף מצוה להיטמא. ואילו לכהן גדול אסור להיטמא כלל למתים, ואפילו לשבעת הקרובים, מלבד למת מצוה.

הדינים והאיסורים הללו ניתנו לכהנים בשל קדושתם המיוחדת ומדרגתם הגבוהה כמשרתי ה' בבית המקדש.

פרשת השבוע מגלה שגם מי שלא נולד כהן, יכול "לקבל" את דיני הכהונה.
נזיר.

במדבר (ו,ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' ".

הנזיר נאסר בשתיית יין ובאכילת ענבים. הוא אף מצווה לגדל פרע את שיער ראשו. ובנוסף, הוא אף נאסר להיטמא למתים, ואף לא לשבעת הקרובים. איסורי הטומאה שלו הם ככהן גדול, ומלבד למת מצוה, אסור לו להיטמא כלל וכלל.

במדבר (שם,ו-ז): "כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ".

איסור זה תמוה לכאורה, כיצד יתכן שאדם מן השורה יקבל את מעמדו הגבוה והייחודי של הכהן הגדול?

לפני כ3,324 שנים עמדנו למרגלותיו של הר סיני, וזכינו לקבל את התורה.
מעמד הר סיני היה מעמד התגלות אלוקי, שלא היה כמותו אלא פעם אחת בהיסטוריה כולה.
הקב"ה בעצמו, כביכול, ירד אל ההר, והתגלה לעיני עם ישראל - "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט,כ).

הקדושה שהיתה באותה שעה בהר סיני הייתה עצומה, וכך מתוארים הדברים בתורה: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד". (שם, יח. וע"ש בפסוקים נוספים).

לא לחינם נצטוו עם ישראל בציווי ובאזהרה מיוחדת לבל יהינו לעלות אל ההר. "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת". (שם, יב. וע"ש בפסוקים נוספים).

והנה, הפלא ופלא. עם סיום מעמד הר סיני, הורשו עם ישראל לעלות אל ההר, ולא נותרה בו קדושה. כך נאמר בתורה: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". (שם, יג). הקדושה פרחה לה.

אנו מכירים הר נוסף שגם הוא הר קדוש. אולם הוא קדוש לעולם. הר הבית, הר המוריה.

ההר שבו שכנו בתי המקדש (הראשון והשני), עומד בקדושתו עד עצם היום הזה. למרות הגלות הארוכה, ולמרות שכבר חלפו כאלפיים שנה מאז חורבנו של הבית השני, עדיין עומד ההר בקדושתו.

מה נשתנה? איך יתכן שההר עליו התגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו מאבד את קדושתו מיד עם סיום המעמד, ואילו ההר עליו שכנו בתי המקדש קדוש לעולם?

התשובה נעוצה בהבנת סיבת קדושתם של ההרים השונים. הר סיני התקדש מלמעלה, הר הבית התקדש מלמטה.

הר סיני זכה לקדושתו "במתנה". הקב"ה בחר בהר זה (בגלל ענוותנותו, כמתואר בחז"ל), לתת עליו את התורה, ומכיון שקדושתו באה אליו כמתנה מלמעלה, ממילא ברגע שהסתלקה סיבת הקדושה הסתלקה קדושתו.

הר הבית, לעומת זאת, הוא הר שקודש בעקבות מעשי האדם, האדם הוא זה שבנה את בתי המקדש (הראשון ע"י שלמה המלך, והשני ע"י עולי בבל). ולא עוד אלא שבהר זה עקד אברהם אבינו את בנו יצחק - "עקידת יצחק" ("הר המוריה").

קדושה שבאה בעקבות מסירות-נפשו של האדם, קיימת לעולם.

מדוע? "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". (תהלים קטו, טז). השמים מספרים מצד עצמם שהם "שמים לה'", אבל "הארץ", דהיינו, על מנת שהארץ תכריז שהיא לה', את התפקיד הזה נתן הקב"ה "לבני האדם" שהם יעשו זאת.

וממילא הקדושה שבאה בעקבות מעשי האדם היא מתמשכת וקבועה. (רעיון זה מובא בשמו של ר' אליהו לאפיאן זצ"ל ב"טללי אורות" שמות ח"א עמ' שי).

בחג השבועות קראנו כולנו את מגילת רות. התרגשנו והתפעלנו מכברת הדרך הארוכה (תרתי משמע), ומהמאמצים העילאיים של רות המואבייה עד לכניסתה תחת כנפי השכינה.

היו לה לרות את כל הסיבות שבעולם, מדוע לא להצטרף אל חמותה ואל העם היהודי. היא הייתה בתו של עגלון מלך מואב, והיא וודאי הורגלה לגינוני מלכות ולחיי עושר ושפע, וכעת היא שבה עם נעמי בעירום ובחוסר כל.

היא אף התאלמנה מבעלה מחלון, וכעת היא שבה עם חמותה לבית לחם, למרות שבדרך הטבע קשה מאוד לשער מי יהיה חתנה לעתיד. [ובפרט שאז עדיין לא הייתה ידועה ההלכה של "מואבי ולא מואבית"]. נעמי עצמה ניסתה לשכנע אותה שלא לשוב יחד איתה בטיעון זה: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה' ". (רות א, יא-יג).

כך, שאין שום סיבה הנראית לעין שבגינה היא תשוב עם חמותה לבית לחם.

ולמרות זאת, בגבורת נפש עצומה ובדביקות אמיתית היא שבה עם נעמי - "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". (שם, טז).

ואכן, לא היו קלים חבלי הקליטה של רות. על מנת לקיים את עצמן הן היו מוכרחות ללכת וללקט שעורים כדרך העניים. זאת בנוסף ל"קבלת הפנים" החמה לה הן זכו עם בואם לעיר "וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי" (שם, יט).

הדרך הייתה קשה. קשה מאוד.

אך, הנה, הביטו וראו מה כוחה של מסירות-נפש עילאית זו ומה תוצאותיה.
היא זכתה להתחתן עם בועז, והיא "אמה של מלכות". מזרעה יצא דוד המלך (כמתואר בסוף המגילה), ומזרעה ייצא מלך המשיח שיבוא בב"א.

זה שכר מאמציה ומסירות נפשה העצומה. גם נעמי עצמה הבחינה כבר בדרך לבית לחם בתכונת ההתאמצות הזו של רות "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ". (שם, יח).

ההקרבה העצומה הזו הולידה את מלכות בית דוד ואת מלך המשיח.

הקרבה (מצד האדם) מולידה קירבה (אל הקב"ה).

גם הנזיר "שלנו" לא נולד מיוחס. אבל הוא מעצמו ומיוזמתו מפתח את הייחוס האמיתי שלו. הוא מיוזמתו מקדש את עצמו.

כך מפרש רבינו אברהם אבן עזרא את המלהיַפְלִא: יפריש, או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם.

הנזיר מואס בתענוגות העולם הזה. הוא רוצה להתקדש, להיטהר ולהתרומם. ובעקבות זאת הוא מקבל על עצמו נזירות, והוא זוכה ל – "נֵזֶר אֱלֹקיו עַל רֹאשׁוֹ". (פסוק ז).

וכך יפרש שם שוב רבינו אברהם אבן עזרא: ויש אומרים, כי מלת נזיר - מגזרת נזר, והעד כי נזר אלהיו על ראשו, ואיננו רחוק. דע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך האמתי, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאות.

הנזיר מעלה את עצמו בעבודה קשה למקום של קדושת כהן גדול שניתנה לו מלמעלה במתנה!

בעבודה של ספירת העומר אתה מושך לעצמך את כל השפע שהגיע בפסח ומיד הסתלק בחזרה, הסוף של כל העבודה זה התיקון של ליל שבועות!!!

לכן התיקון של ליל שבועות עושה דברים עצומים מן השמים!

כמו שכתוב בהקדמת הזוהר: "דְאִיהִי, אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא[1]. בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן"!

וכמו שמובא בשולחן ערוך האר"י ז"ל: "דע שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק".

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!





[1] כה"ח (תצד,לו): "הרמ״ק ז״ל כתב דביום שבועות היה עוסק בחכמת האמת והיה רואה סי׳ יפה במשנתו. ואם לא יש לו יד בחכמת הקבלה ילמוד האדרא רבא או זוהר".