יום חמישי, 31 ביולי 2014

עוצמת רבינו האריז"ל

עוצמת רבינו האריז"ל


הרב ניסים פרץ זצוק"ל: בהקדמה ל'עץ חיים' אומר המהרח"ו דברים עצומים ונפלאים. אני אקריא את זה מכיון שבע"פ אני לא יכול להגיד כאלו דברים.

"והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים, כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו, אל ה' ויאר לנו, ע"י השרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור, כנזכר. וגם בדורינו זה, אלוקי הראשונים והאחרונים לא השבית גואל מישראל, ויקנא לארצו, ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמייא נחית, הרב הגדול האלקי החסיד, מורי ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה. מלא תורה כרימון, במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות, במעשה בראשית, במעשה מרכבה. בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים. מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר ברשב"י בפרשה ואתה תחזה, יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות".

אדם עוד לא יודע מה הוא עתיד לעשות אבל האר"י כבר יכול להגיד לו מה הוא עתיד לעשות.

"יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל"
כי המחשבה היא תוצאה של ירידה של איזה ענין בתוך המחשבה שלו אז הוא (האר"י) רואה את זה עוד לפני שזה יורד לתוך מחשבתו.

"יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים. יודע בחכמת הגלגול, מי חדש ומי ישן, ואיפת האיש ההוא, באיזה מקום תלויה באדם העליון ובאה"ר התחתון. יודע בשלהבת הנר ולהבת אש דברים נפלאים".

כל מילה שכתובה פה יש לה הוכחות בספר שבחי האר"י מפי מהרח"ו על ידי מעשה שהיה.

"מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים".

כל הציונים שיש בארץ ישראל, אלה שבאמת אמיתיים, זה בגלל שהאר"י חתום עליהם. כשהאר"י היה הולך היה אומר פה קבור פלוני. לא היה שום ציון. והאר"י גילה את זה.

"ומתעסק עמהם בחכמת האמת".

כלומר עושה להם תחית המתים. אדם, אם הוא מקיים את ברייתא דפנחס בן יאיר (ע"ז כ:) אז מתקיים בו – תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות... מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. אז האר"י זכה לאליהו, רוח הקודש, ותחית המתים. היה הולך לצדיקים, מחיה אותם ומדבר איתם כמו שאדם מדבר איש אל רעהו. מדבר איתו בחכמת האמת.

"מכיר בריח האדם כל מעשיו ע"ד ההוא ינוקא בפ' בלק. וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם".

הוא לא היה צריך לעשות איזה משהו בשביל זה. למשל אתה בא שואל בן אדם איזה שאלה, אתה מחכה איזה שבוע עד שהוא יעשה חשבונות, יסתכל פה, יסתכל פה, לא. כל הזמן היה לו את הדבר בעצמו. לא היה צריך לעשות כלום בשביל זה.

"ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ מימי רשב"י ע"ה ועד הנה".
כלומר כאילו מדלג על כל מה שביניהם. משה רבנו, רשב"י, האר"י. כל מה שביניהם כלול בתוכם.

"וכל זה השיג שלא ע"י שמוש קבלת מעשיות ח"ו, כי איסור גדול יש בשמושם. אמנם כ"ז היה מעצמו ע"י חסידותו ופרישותו אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת, ועליהם הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה היא הביאתו לידי אליהו הנביא שהיה נגלה אליו תמיד ומדבר עמו פה אל פה ולמדו זאת החכמה, וכמו שאירע להראב"ד ז"ל כנ"ל בשם הרקאנטי. ואף אם פסקה נבואה, רוח הקדש ע"י אליהו ז"ל לא פסק. וכמו שהובא בפסוקי נביאים ע"פ ודבורה אשה נביאה. תנא דבי אליהו מעיד אני עלי שמים וארץ, הן איש או אשה וכו' אפילו עבד, אפילו שפחה, הכל לפי מעשיו מיד רוח הקדש שורה עליו. ועד"ז הזכירו ג"כ שם ע"פ ואלה דברי דוד האחרונים ע"ש. גם נזכר בהקדמת התקונין בכתיבת יד וז"ל ואנת אליהו עתיד לאתגלייא בסוף יומיא ואית מאן דעתיד לאתגלייא ליה אפין באפין. ואית מאן דעתיד לאתגלייא ליה בטמירו בעין השכל דיליה וכו'".

אלו שתי הדרכים בהם מופיע אליהו הנביא.

"ולולא כי יגורתי מפני אף וחמה קנאה המתגבר עלי, ימצאו באנשי דורנו חכמים בדעתם, ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלקים בארץ, ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה'. ולולא זאת הייתי מספר מקצת דרכיו ונפלאותיו אשר עיני ראו ולא זר דברים מבוהלים לא נראו בכל הארץ מימות תנאים כרשב"י וחביריו".

היה מגלה רזי דרזין, היתה עולה נשמתו לגן עדן ובוחר באיזה ישיבה שהוא רוצה להכנס, בכל לילה ולילה, ולומד שם.

"והיה יודע להכות בסנורים והיה יודע כל מה ששנו החברים".

מה למדו, מה כתבו, היה אומר תראה לי כתבת אתמול, היה קורע את זה. היה אומר להם אני לא מרשה לכתוב, מה שהבנת הבנת. היה יודע אם כתבו או לא כתבו, מה חשבו מה לא חשבו.

"והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה ויראת ה' ואהבת ה' ויראת חטאו וכל מדות טובות ומע"ט היה בו. וכל זה היה יודע בכל עת ובכל שעה ורגע".

אומר אח"כ מהרח"ו, שהדברים בעצמם, הספרים, הדרושים שהוא השאיר, הם מעידים על גדולתו ומעלתו שאי אפשר דבר כזה ע"פ השכל לחבר כאלו ספרים. זה הכל רוח הקודש, הכל אליהו הנביא.

עכשיו צריך לדעת. כשאומרים אליהו הנביא, אז זה לא כמו כל מיני גילויים ורוח הקודש שהיתה אצל הרבה צדיקים, גם בדורו, גם בדורות קודמים, גם בדורות אחרי זה, זה לא זה. למה שזכה האר"י, אף אדם לא זכה. לדוגמה, אנחנו רואים מה שכתוב באגרות הרמח"ל (אגרות עמ' כ"ח) שרבו רבי ישעיהו בסאן זצ"ל כתב לו בהתפלאות גדולה "אבל לא אוכל להתאפק מלאמר כי נפלאו ממני הדברים מאד, יען עלו ובאו למדרגה עצומה הגבה למעלה ממדרגת האר"י זלה"ה", ועונה לו הרמח"ל, "אמנם על אשר נפלא בעיני כ"ת הדבר, ידע כי באמת עדיין לא הגעתי להשגת האר"י זלה"ה, כי כל הדברים האלה מורגלים היו אליו, אלא שלא ניתן לו הרשות לכתוב". 

כלומר התפיסה וההשגה של האר"י, זה נביא ממש. כשהיה אליהו בא אליו, זה היה בהתגלות גמורה. אליהו היה מביא איתו את כל כללות השכינה, אליהו בגי' ב"ן. ואז, בגילוי של אליהו, כל התורה כולה נכנסה בתוכו ישר.

גם אם נאמר כפשוטו, כפי שכתוב בנביא, שאליהו חי בדורות של אחאב ואחזיהו מלכי ישראל. אז ע"פ סדר ההשתלשלות של התורה שכותב הרמב"ם (בהקדמה למשנה תורה), משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ואז הוא מונה את הנביאים שקיבלו למסור את זה הלאה, אז אליהו הנביא היה מבין אלו שקיבלו. הוא קיבל מאחיה השילוני ומסר אותה הלאה לאלישע ואלישע הלאה עד שזה הגיע לתנאים, אמוראים, רבנן סבוראי, הגאונים, הראשונים האחרונים, עד אלינו.

כל שכן, אם נאמר פנחס הוא אליהו, אז לא צריך את כל זה, פנחס קיבל ממשה, כמו תלמיד חבר של משה רבנו. זה ממש אותו הדור שקיבל תורה בהר סיני, הוא בעצמו קיבל תורה בהר סיני, ובוודאי שקיבל גם ממשה, אז הוא ממש העביר את התורה כמות שהיא לרבנו האר"י.

זה פלא עצום שאנשים לא מתבוננים. חושבים שהאר"י זה עוד איזה חכם, חס ושלום. לפעמים אתה קורא שמישהו כותב "ודלא כמו שכתב האר"י", חס ושלום לומר דבר כזה! איך אפשר לכתוב כאלה מילים? האר"י אינו איזה עוד פוסק שאפשר לומר עליו "ודלא כמו שכתב זה, ודלא כמו שכתב זה...". האר"י זה משהו אחר!

את זה אפשר לומר על שאר הפוסקים. אפילו נגד הפסיקה של מרן שקיבלנו הוראותיו, אפילו נגד שולחן ערוך. אם יש ראיות מהגמרא, ע"פ כללי הפסיקה, אפשר לפסוק גם נגד מה שפסק השולחן ערוך. אם יש מחלוקת הפוסקים, אע"פ שאלו ואלו דברי אלקים חיים, שניהם אמת, אבל יש לנו כללים, אנחנו לא יכולים לעשות גם את זה וגם את זה, יש לנו כללים של פסיקה. אבל כשבאים לאר"י, הכל מתבטל, זו האמת כמות שהיא.

יש כאלה, אין להם מושג מי זה האר"י, אז כאשר הם נתקלים בדעת האר"י וזה מפריע להם בכל המהלך של החידוש שלהם, בכל המהלך של הפסיקה שלהם, אז הם אומרים "לא בשמים היא".
בר מינן, להגיד כאלה מילים על האר"י. זה לא "שו"ת מן השמים" שאפשר להגיד עליו לא בשמים היא. רבי יעקב ממרויש כתב ספר בשם "שו"ת מן השמים". כשהיו לו שאלות, לאחר שעמל ויגע, ולא ידע איך לפסוק היה עושה שאלת חלום, והיו אומרים לו מן השמים. אז עליו אולי אפשר לומר לא בשמים היא, למרות שזה מחלוקת בפוסקים אם אומרים עליו לא בשמים היא. כי סוף כל סוף זה אמת, זה שאלת חלום.

האר"י זה לא חלום!!! אליהו לא בא אליו בחלום, אליהו לא מת, שאז אפשר לומר שגילוי אליהו זה בשמים. אליהו חי! הוא לא מת! הוא בא אליו בגילוי גמור ומסר לו את התורה שהוא בעצמו, פנחס הוא אליהו, קיבל מהשמים וגם קיבל ממשה.

אז אצל האר"י אין ענין של ספק, אין פה צד של ספק. לכן הפסיקה האמיתית היא – היכן שהאר"י גילה דעתו, אפילו להחמיר לא מחמירים.

לא רק להקל, להקל פשיטא שלא שייך להקל נגד האר"י, אבל אפילו להחמיר לא מחמירים. לדוגמה, כל הפוסקים מביאים מקדמונים שכשאדם גוזר את הצפרניים לא יגזור ידיים ורגליים באותו היום, וגם כשגוזר אפילו רק ידיים צריך לגזור בדילוג. יש בזה סימנים איך לעשות. וכתבו אלה הפוסקים שיש כאן סכנה, שמי שלא עושה ככה זה מסוכן. אז אפילו חמירא סכנתא מאיסורא לא אומרים נגד האר"י. האר"י אמר שאין בזה שום דבר. תגזור צפרניים איך שאתה רוצה, לפי הסדר, גם ידיים וגם רגליים. וככה נוהגים, לא חוששים אפילו לסכנתא! אין סכנה! אם האר"י אמר ככה – נגמר. לא שייך להחמיר. לא שיך לומר להגיד סוף כל סוף כתב את זה פוסק זה, כתב את זה ראשון הזה והזה, שום דבר! אחרי האר"י אין כלום!

באותו אופן סב"ל. ספק ברכות להקל אומרים גם נגד מרן ה'בית יוסף', כלומר אם מרן ה'בית יוסף' פסק לברך באיזה הלכה, באיזה ענין, וחולקים עליו. הרי קיבלנו עלינו הוראות מרן לחומרא ולקולא. עכשיו מרן פוסק לברך, ואתה רואה שיש מי שחלק, אפילו פוסק אחד חלק עליו, אנחנו אומרים סב"ל, ספק ברכות להקל, אפילו נגד מרן.

דרך אגב, מרן הוא מהיחידים שפוסק כמו הזוהר, שהרי כתבי האר"י עוד לא התגלו בעולם בתקופת מרן, אבל הזוהר היה מגולה, והוא מהיחידים שפוסק כמו הזוהר, כל ה'בית יוסף' מלא מכתבים של הזוהר והרבה פעמים הוא פוסק כמו הזוהר נגד הפשט, כי הוא הבין שככה זה צריך להיות.

אז עכשיו, בכל אופן, מרן נראה לו הפסיקה על פי הפוסקים שהוא היה רגיל לפסוק על פיהם, הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, או על פי הראיות שהיה לו. הפסיקה של מרן היא בדרך של הכרעת דעת כמו אלה ולא כמו אלה. למה אנחנו אומרים סב"ל נגד מרן? אם פסק לברך – תברך! הסיבה היא בגלל שיש חומרה, שהרמב"ם כותב (הלכות ברכות א,טו) שאם אדם מברך ברכה לבטלה, ברכה שאינה צריכה, עובר על לאו דאורייתא – לא תשא. יש בזה הזכרת שם שמים לבטלה. אז אנחנו מחמירים. לפי מרן צריך לברך, אבל לפי הפוסק אחר לא צריך לברך, ואם אני אברך אני נכנס פה לספק איסור. זה לא רק לברך או לא לברך, ע"פ הרמב"ם זה איסור של "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא".

אז סב"ל זה כלל חזק מאד. אם נגד מרן אומרים סב"ל, אז נגד כל שאר בני האדם לא? לפעמים באים אלי ואומרים, למה אתה פוסק בניגוד למה שפסק הרב עובדיה? הוא אמר לברך, למשל על רעמים, ברקים, אז אני אומר להם – סב"ל. הרב עובדיה בעצמו אומר שסב"ל נגד מרן אמרינן. אז אני אומר גם סב"ל נגד מרן רבנו עובדיה אמרינן. אם ה'בן איש חי' אומר לא לברך אז יש לנו סב"ל. סב"ל זה כלל חזק מאד שלא זזים ממנו.

והנה נגד האר"י לא אומרים כזה דבר. אין בכלל ספק. זה לא שסב"ל נגד האר"י לא אמרינן, זה בכלל לא ספק! אם האר"י אמר ככה – אז אין ספק! אנשים חושבים שסב"ל נגד האר"י לא אמרינן זה כאילו האר"י זה איזה דמות יותר ממרן. לא. אנחנו לא מודדים את גדולי ישראל. כולם בעיננו גדולים וחשובים. אלא, באים להגיד שאצל האר"י לא מתחיל בכלל ספק. אין ספק. מה הראיה? יש ברכה שכולם מברכים אותה, אשכנזים ספרדים חסידים ליטאים תימנים, כל העולם מברך, איזו ברכה – הנותן ליעף כח. בשולחן ערוך כתוב לא לברך אותה (או"ח מו,ו). אין לה דינא דגמרא לברכה זו. יש בה הרבה בעיות, מרן בעצמו כותב לא לברך. אבל האר"י אמר לברך, וכל העולם מברכים!

אומר החיד"א, ויש פה כלל גדול מאד, אומר החיד"א בסימן מ"ו בהלכות ברכות השחר, שאילו ידע מרן ה'בית יוסף' את דעת האר"י – היה חוזר בו. כי החיד"א ידע, ראה כמה פעמים שה'בית יוסף' פוסק כמו דעת הזוהר, אך את דעת האר"י הוא לא ידע. כלומר, מה רואים מפה, דעת האר"י זה לא ספק, זה לא מתחיל בספק. אז יוצא שהחיד"א, הוא הראשון, ואח"כ רבי חיים פלאג'י, וה'בן איש חי' והרבה פוסקים, תמימי דעים שהיכן שגילה האר"י דעתו, לא משנה אם הוא אמר את הסוד או לא אמר את הסוד, דעתו אין בה ספק. אפילו לא אמר את סוד רק הלכה פשוטה. מה שהאר"י אמר – ככה עושים. לא זזים מזה. אין פה ענין של ספק.

כל זה בגלל הגדלות המיוחדת שזכה לה בזכות גילוי אליהו. לא שנה, לא שנתיים, לא שלוש. אפילו ע"פ פשט, הוא למד שבע שנים ברציפות, כל היום ורוב הלילה בנגלה עם רבי בצלאל אשכנזי בעל ה'שיטה מקובצת' שאולי גם היה קרוב שלו. הוא מביא הרבה חידושים ממנו. אז גם בנגלה עצמו הוא היה גדול מאד. אח"כ התחתן בגיל צעיר מאד, חמש עשרה, פרש מדרכי העולם והתבודד, וזכה לאליהו, ואח"כ ישב עם אליהו, עוד עשר שנים. בעשר השנים האלה אליהו אמר לו לפרוש ממצרים ולבנות איזה מקום בתוך הנילוס שהוא מחוץ לתחום שבת של מצרים, שזה לא יקרא מצרים. והיה לו מנין צמוד, מחוץ למים, שכאשר הוא היה צריך אותם – הם היו באים. ישב והתבודד עם אליהו שנים על גבי שנים. אח"כ כשעלה לארץ – עוד התווספה בו הארה עצומה של חכמת הסוד והקבלה. וקיימא לן אילו האר"י היה חי בא"י שלוש שנים במקום שנתיים, הוא היה מגלה כל פרטי התורה הנביאים הכתובים, המשנה הגמרא, בבלי ירושלמי, סיפרא, ספרי, היה מגלה את הסודות, שהרי "רבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון, על רזין דאורייתא סדרו ליה" (זוהר פנחס רמ"ד:), והיה מתקן את כל העולמות ואת כל הנשמות והיה בעצמו מביא את הענין של הגאולה.

אבל כל פעם היתה איזה סיבה שגרמה לענין לא לצאת מן הכח אל הפועל. והסיבה, כפי מה שכתוב אצל המהרח"ו, שהוא מתחרט מאד מאד על מה שהוא עשה, שהמהרח"ו היה מטריח את האר"י לגלות סודות שלא היה ראוי לגלות אותם. האר"י אמר לו – באתי לעולם בשבילך, ושלח אותי הקב"ה לפה בשביל ללמד אותך, וכל מה שתשאל אני מחוייב ע"פ הגבורה, אנוס ע"פ הדיבור, להגיד לך הכל. אבל תזהר, אל תשאל מה שלא צריך. בפרט, היה אומר לו, שלא כל אלה שנמצאים פה ראויים, ומי הכניס אותם – מהרח"ו. היה אומר לו באתי רק בשבילך, חבל שאתה תפסיד, חבל על הזמן, אנחנו יכולים להספיק יותר, ואם אני אתקן אותך – אח"כ אתה תתקן אותם, ואתה תלמד אותם, אבל עכשיו חבל על הזמן – תשב רק איתי. ומהרח"ו היה אומר למה? למה שאני אזכה לבד? מי אני, מה חיי? שכל ישראל יזכו. היה מכניס, מביא עוד חכמים ועוד חכמים, ובינתיים האר"י אומר לו, לזה לך תעשה תיקון כזה, ולזה תעשה תיקון כזה, היה מתקן אותם כדי שקצת יהיו ראויים. אבל גם הטריח אותו המהרח"ו כמה פעמים לגלות סודות שלא היה ראוי לגלות. אמר לו האר"י, תזהר, אתה תתחרט על מה שאתה מבקש. אז פעם אחת נפטר בנו של האר"י (עקב גילוי סוד מאמר "מה תצעק אלי", שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש י"ב). ובפעם השניה זה פגע באר"י עצמו (עקב גלוי סוד ה"תרין אורזילאין דאיילתא", ספר החזיונות למהרח"ו).

כאשר נגזרה הגזירה על האר"י, הוא ניסה לתקן. לקח חצר בצפת על חשבונו, ולקח את כל החברים, עשה להם מנין שלא יבואו יותר, רק אלה. ועשה הרבה התקשרות והתחברות ביניהם, כתב התקשרות של האר"י ותלמידיו. וקיבלו עליהם אהבת החברים, קיבלו עליהם להזהר לא לדבר, קיבלו עליהם לימוד התורה לשם שמיים ובשביל כלל ישראל, ועוד הרבה קבלות, והאר"י אמר שע"י זה תתבטל הגזירה שנגזרה עליו. כאילו רצה לתקן אותם בדיעבד, שמה שגילה להם, שלא היה ראוי לגלות להם, עכשיו הם יהיו ראויים בדיעבד. איך אומרים, לפעמים בן אדם אין לו זכות, אבל אומרים לו, נו טוב, מה שהיה היה, אבל בא נעשה אותך עכשיו שתהיה זכאי לזה. ניתן לך את זה בדיעבד, לא לכתחילה.
אבל גם זה לא הצליח. יום שישי אחד, בימיהם, היו אופים בתנור בחצר. והיה בין שתי שכנות, בין שתי נשים של תלמידי האר"י היה סכסוך, וכל אחת איפה הולכת לספר את הסכסוך שלה? – לבעלה. וכאשר באו להתפלל בערב שבת, גם בין הבעלים היו אילו מילים, ואז האר"י ספק את כפיו ואמר נגזרה הגזירה! כלומר, נורא ואיום.

כאשר נפטר האר"י, זה היה בה' באב, כמה ימים לפני תשעה באב, בעיצומם של ימי בין המצרים, בתוך הימים שבהם אנחנו בוכים על החורבן, נהיה חורבן כמו חורבן בית המקדש. בפטירה שלו יש בדיוק שתים מהנקודות של חורבן בית המקדש.

נקודה אחת, על מה אבדה הארץ? שאלו לחכמים ולא ידעו. למה לא ידעו? כי כולם למדו. לא רואים שהם לא למדו. עד שהקב"ה אמר – על עוזבם את תורתי. וגם על זה הגמרא אומרת – על עוזבם את תורתי? הרי היו לומדים! אלא שלא בירכו בתורה תחילה. הרבה הסברים יש לדבר הזה, אבל הסבר פשוט הוא שהם לא העריכו מספיק את התורה. היה ניכר קצת זלזול. אז גם כאן, לא העריכו את התורה של האר"י. זלזול. האר"י אומר לך לא – אז לא! האר"י אומר לך אל תכניס אף אחד – אז אל תכניס אף אחד! אתה מעריך או לא מעריך? הוא לא יודע מה הוא אומר? אם הוא לא יודע מה הוא אומר, למה אתה לומד איתו תורה? למה אתה מקבל את מה שהוא אומר לך? אם אתה נדבק אחריו ורוצה לינוק ממנו תורה, אז כל מילה שהוא אומר לך זה תורה! אז היתה פה נקודה על שלא בירכו בתורה תחילה. לכן נחרב הבית.

ומה היתה עוד נקודה? שנאת חינם. אז ניסה לתקן ע"י אהבת חינם. ניסה לבטל את הגזירה ע"י אהבת החברים וגם זה לא צלח.

אנחנו, כל אחד ואחד מאתנו, צריך להתחזק באמת מאד מאד בענין הזה של "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". להתחזק בענין הגדול הזה של חביבות התורה, אהבת התורה. להרגיש שהתורה היא ההתחלה, היא העיקר שבכל דבר. לא ברכו בתורה תחילה. קודם כל תורה! אם יש עוד זמן – אז תעשה דברים אחרים. אין? – שלא יהיה! קודם כל – בשביל זה באת לעולם. לתת ערך עליון מעל לכל ללימוד התורה.

אח"כ צריך גם כן לדעת שאנחנו ערבים זה לזה, צריך לאהוב וללמד סנגוריה על כלל ישראל. אהבת ישראל.

בפרשה השבוע משה רבנו אומר מילה חזקה מאד לעם ישראל, מילה קשה מאד. "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם". אותו משה הרחמן שלוקח את הגדי על הכתפים ומביא אותו ונותן לו לשתות מים, ומחזיר אותו לצאן. השם בדק אותו בטלאים. אותו משה רבנו שהרים את כל עם ישראל, כאילו הוא ילדו, אותו משה רבנו אומר "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", כאילו אומר להם אני משתדל עליכם כמה שיותר, אבל אתם טרחנים, סרבנים. כמו הענין של האר"י ומהרח"ו, למה אתה מטריח על הרב – אם הוא אומר לך לא, אז לא!

אז מה נראה? "איכה"! מכל הענין הזה נהיה "איכה", "איכה אשא". רומז על מגילת איכה, חורבן. ועוד רומז בזה על חטא אדם הראשון. הקב"ה אומר לך תאכל רק מעץ החיים. תעזוב. עץ הדעת – יש כזה דבר. בא אני אספר לך, יש גם עץ הדעת וככה וככה הענין. אבל אתה תזהר, אל תאכל מעץ הדעת.

אז מה הקב"ה רצה? שהאדם יבין את ציווי השם, ויאמר לקב"ה, אם אתה ככה אומר, אני אין לי בחירה. לא רוצה לבחור. נתתי לי בחירה, אבל אני בוחר שלא לבחור. אני אוכל רק מעץ החיים. אז מה אדם הראשון עשה? הוא כביכול הבין שאם הוא יאכל מעץ הדעת הוא אולי יעשה עוד יותר נחת לקב"ה, אמר אני ארד יותר לתוך הקליפה ואני אעלה יותר ניצוצות. אל תעשה יותר מדי חשבונות של הקב"ה. החשבון הפשוט הוא לשמוע בקול השם. אז מה אמר לו הקב"ה – אַיֶּכָּה. מה זה אַיֶּכָּה? אֵיכָה! חורבן! נחרב בית עולמי! מזה צומחים כל החורבנות, חורבן בית המקדש.

אומר האר"י (ספר הליקוטים, ואתחנן), מה זה "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם". מהלשון הפשוט "ויתעבר ה' בי למענכם" מובן שהשם כעס עלי בגללכם, בגללכם לא נכנסתי לארץ, אני הפסדתי הרבה מהחיים שלי בגללכם.
ואומר רבנו האר"י "דע כי בכל דור ודור בא משה בסוד העיבור, לפי שהקב"ה לא היה רוצה לקבל ערב רב", ומשה רבנו הכניס את הערב רב, כמו שמהרח"ו הכניס, כי חשב למה לא? הם רוצים גם כן, למה לא נכניס אותם? נקרב אותם. "והוא קיבלם בחשבו כי טוב הוא להכניסם בקדושה, ובפרט שהיו נוגעים לו קצת, כמ"ש העם אשר אנכי בקרבו, וכתיב כל העם אשר ברגליך, ולזה רצה לתקנם" אתה רוצה לתקן אותם? בכבוד! "ואדרבה קלקלו לישראל", אולי בשבילם זה תיקון אבל בשביל עם ישראל זה לא היה טוב. "וז"ס מ"ש לך רד כי שיחת עמך וכו'", לא כתוב שיחת ישראל, אלא שיחת עמך. אז הוא רצה לתקנם, ואז "ויתעבר ה' בי למענכם, שאני בא בעיבור כל דור למענכם".

זה מה שהוא אמר, ואני אומר, אם בכל דור ודור – אז גם עכשיו, בדור שלנו, בא משה רבנו אצל האר"י הקדוש והתעבר בו ע"י אליהו. כמו שממשיך וכותב "בכל דור יצטרך לרב, שיבא אליהו ז"ל וילמדהו". עד כי יבא שילה "כי שילה בגימטריה משה. כדרז"ל כגואל ראשון כן גואל אחרון, וז"ס הדור שהולך הוא הדור שבא", תמיד הגאולה באה ע"י משה רבנו. וזה היה באמת גם האר"י הקדוש, שאומר שם מהרח"ו, ואגיד לך סוד, מה שהיה הוא שיהיה, שבכל דור ודור בא משה רבנו מחדש לחזק וללמד תורה לישראל לאיזה חלק ששכחו ממנה, ועכשיו בא רבנו האר"י לחזק את הענין הזה של הסוד שבתורה, זה משה רבנו בעצמו, שבא ללמד את ישראל את התורה הזאת לחזק אותם. והשם יתברך יעזרנו, וזכות האר"י תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

יום שישי, 25 ביולי 2014

פרשת מסעי - עולם של משברים

עולם של משברים


במדבר (לג,א): "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".

א) האוה"ק שואל: כתוב 'אלה מסעי' אבל אח"כ התורה מפרטת את החניות לא את המסעות?


ב) מהמילים 'אשר יצאו מארץ מצרים' זה נראה שבכל מסע ומסע יצאו ממצרים, אבל רק המסע הראשון היה יציאה מארץ מצרים לא כל השאר?


אומר הבעש"ט: המסעות האלו נמצאים גם בחייו של כל יהודי מהרגע שהוא נולד עד 120 והם מתארים את המסע הרוחני שבנ"י עברו ביציאה מהטומאה ובהתקרבות לקדושה.

בעבודת ה' הדגש הוא לא על ההגעה למדרגה מסויימת אלא על הדרך לשם!

אדם אחד רואה מישהו עולה ויורד הולך וחוזר, הוא ניגש אליו ושואל אותו: תחליט, לאיזה כיוון אתה רוצה ללכת ותלך רק לשם!? עונה לו האיש: אני לא צריך להגיע לשום מקום, אני בטיול, אני נהנה מהדרך עצמה...


העיקר הוא שאתה כל הזמן בעליה, בהתקדמות!


כתוב בזכריה (ג,ז): "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה", הצדיקים נקראים מהלכים כי הם כל הזמן מתקדמים בעבודת ה', אבל המלאכים נקראים עומדים כי אפי' שהם מלאכים הם נשארים כל הזמן באותו מצב.


כמו אופניים: אם קשה לך סימן שאתה בעליה, אם קל לך סימן שאתה בירידה, ואם אתה עוצר אתה נופל... (קליפה – קל יפה, קדושה – קשה י').


לא לנסות לבלוע את כל העולם הרוחני בבת אחת אבל גם לא לזרום בעולם הזה בלי להתקרב לקב"ה!


אבות (ב,טז):"לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".


כדי להתקדם בעבודת ה' צריך לקחת מטרה אחת, לעבוד עליה, וכשמתרגלים לעבור הלאה.


אם פתאום יש לך חשק לקבל על עצמך מלא דברים ואתה מרגיש שה' רוצה שתהיה עכשיו צדיק גדול תוך כמה דק'  – זו מחשבה שמגיעה מהיצר הרע!!!


היצר הטוב רוצה שתבנה את הבניין הרוחני כמו שבונים בניין לאט לאט, אם זה מהר זה הריסה לא בניין...


במסעות במדבר היו מאורעות קשים לעמ"י וגם אצל היהודי יש לפעמים זמנים קשים וזה בסדר – ככה העולם בנוי:


העולם הזה הוא עולם של משברים!


הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״. התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.


המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.


להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות. אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה. הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.


משברים ישנם רק לחכם, לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד, אין לו לאן...


הרב יצחק הוטנר[1] כותב לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, איגרת תשובה מאלפת:


״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.


הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.


התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.


אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).


בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.


החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳[2], והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳[3] - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע[4].


אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.


רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.


המסעות במדבר היו הכנה לקשיים ולמלחמות שיהיו ליהודים בארץ ישראל ובמשך כל הדורות.


כך יוצא מדברי הרמח״ל, שעיקר מניין בני ישראל נועד לתת להם כוחות למלחמה, ובשל כך מנו דווקא את הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה, שהם יוצאי צבא. וזו לשונו (פירוש על התורה, פרשת במדבר, אוצרות רמח״ל עמ׳ צה): ״ 'מבן עשרים שנה׳ וגו'. סוד המניין הזה של אנשים הראויים למלחמה דווקא, זאת היתה הכנה למלחמות ארץ ישראל, שכשם שהיו נמנים כך נמשך להם לכל אחד ואחד בפרטות כוח להכניע האויבים אחר כך בארץ ישראל. ונעשית הכנה במדבר ־ מקום שליטת הסטרא אחרא, להכניעה דווקא במקומה, שזאת היא ההכנעה הראויה. וזה סוד התחלת הספר 'במדבר סיני' שדווקא במדבר הוצרך הענין הזה. ולא היו הולכים למלחמה אלא בן כ' שנה".


יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך לא של מנוחה, כך הבעיות והקשיים לא יפתיעו אותו.


עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר הקדוש (ח"ב ב:), שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל, ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד: ״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא, אף על גב דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי״[5].


מצב נפשי של דרך נותן את הרוח לחימה ואת האיתנות הדרושה לעורף ולחזית:


עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?


הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח. ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו. הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל. ״אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב״ (תהילים קלב,ג-ה).


זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.


כרגע (נכתב בתקופת צוק איתן...) עמ"י נמצא באחד המסעות היותר מורכבים וקשים... (יותר מ30 הרוגים...), "ויסעו משובו אחים ויחנו בצוק איתן ויסעו מצוק איתן ויחנו ב...".
אבל!
הקושי הוא מסע!
כל ירידה היא גם עליה (אם אתה בא מהכיוון ההפוך...). כך גם ברוחניות כל ירידה היא גם עליה, וכל מסע ומסע גם העליות וגם הירידות - מוציא אותך עוד יותר ממצרים!

בקבלה מובא שהספירה הכי גבוהה היא הכתר, והכי נמוכה זו המלכות, אבל כתוב 'נעוץ סופן בתחילתן' – כמו בעיגול שהראש והסוף מחוברים. כשיהודי מגיע לנקודה הכי נמוכה, המצב ממש קשה ונאחס, והוא מרגיש שהוא מתפרק... אם הוא לא מתייאש וממשיך להאמין ולחכות לישועה אז הוא זוכה להגיע ישר לכתר! ועל זה נאמר "שבע יפול צדיק וקם" - בלי הנפילות הוא לא היה צדיק!
כולנו רואים איך עמ"י מוסע בכוח לעבר קומה אחרת לגמרי בתהליך הגאולה!

ב"ה עמ"י נמצא במקום הרבה יותר גבוה מכל הבחינות: באחדות, באהבת חינם, ברצון לנקות את א"י מצוררים, במאיסה בדעות לחימה שמקורן בנצרות, ובקירבה לה' יתברך!


נסיים במילותיו המתוקות של הרמב"ן (בסיום הפרשה וספר במדבר): "כאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות, יחיש בימינו קץ הפלאות, יבנה הבית והלשכות וגבול לפני התאות, ויכין שם לבית דוד כסאות, ועינינו רואות, והוא ברחמיו ינקנו מנסתרות ומכל שגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, וכן יהי רצון אמן".






[1] פחד יצחק, איגרות וכתבים קכח. הרב יצחק הוטנר היה ראש ישיבת ׳רבנו חיים ברלין׳ בברוקלין וחבר מועצת גדולי התורה באמריקה. נפטר בשנת תשמ׳׳א.

[2] משלי כד, טז.

[3] בראשית א, לא.

[4] ראה קהלת רבה ג, ג.


[5] עיין ברב קוק עין אי"ה שבת א עמ' 135 על הסיפור של הלל הזקן והאיש שרצה להקניטו.

יום חמישי, 17 ביולי 2014

פרשת מטות - הקדושה וארץ ישראל

הקדושה וארץ ישראל


מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

במדבר (פרק לב): "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר... אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה... וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה' ".

פלא עצום שמשה אמנם עושה עמם תנאים, אבל מקבל את כל מה שהם אמרו ונותן להם את עבר הירדן כמו שביקשו. איפה א"י? למה משה רבנו לא עומד על דעתו שהם צריכים להכנס לא"י?

פה נמצאת סיבת החורבן והגלות. הסיבה היא חוסר קדושה!

אומר רבנו האר"י בשער הפסוקים: בוודאי שמשה רבנו ידע שאין אפשרות לבני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה להכנס לא"י, ומראש – החלק שלהם הוא בעבר הירדן.

באמת למה חלקם היה בחוץ לארץ?

ידוע שמאברהם אבינו יצאו שני בנים. אחד חכם ואחד רשע, יצחק וישמעאל. חסד עשה איתו הקב"ה שהוא הצליח לברר את הקדושה. מה שבירר – זה יצחק. מה שנשאר בלי בירור זה ישמעאל ובני הפילגשים. שנאמר "מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב" (משלי כז,כא). אברהם אבינו נקרא חסד, וכסף היא מתכת שהיא כנגד חסד. אברהם אבינו בירר את הכסף, מצרף לכסף. הכסף הטהור שבירר זה יצחק ומה שנשאר מהבירור זה ישמעאל. אח"כ בא יצחק. הוא בירר כור לזהב, הוא לקח את הגבורות שהם כנגד זהב, בירר את הזהב וגם כאן השם עשה איתו חסד ואז יצאו יעקב ועשו. עשו שהוא תגבורת הדין – זהו הפסולת של כור לזהב, נשאר יעקב אבינו מבורר מכל הכיוונים. יעקב שלימא.

יעקב אבינו עלה ונתעלה. אברהם אבינו תיקן את כל הדורות עד נח, יצחק אבינו תיקן את כל הדורות מנח עד אדם הראשון, בא יעקב אבינו ותיקן את אדם הראשון בעצמו. יעקב אבינו לא רצה להתחתן, לא רצה להביא עוד ישמעאל, עוד עשו, לא רצה להתחתן עד שבירר את שורש אדם הראשון ותיקן אותו. רק כאשר הגיע לפ"ד שנה, הוא מתרצה לשאת אשה. כי בפ"ד שנה הוא תיקן את אדם הראשון שהיה מושך בערלתו (סנהדרין ל"ח:) שהרי ידוע שהאר"י תיקן פ"ד תעניות לתיקון עוון זה, לכן התענה יעקב אבינו פ"ד שנים ומנע עצמו מלשאת אשה, ורק לאחר שתיקן את הכל אז נשא אשה. לכן לא היה כבר מושג של פסולת בבניו, אלא כולם קדושים, שבטי י-ה עדות לישראל.

יעקב אבינו חשב מחשבות מסויימות, והקב"ה סיבב לו דברים אחרים. הוא חשב עקרת הבית זו רחל, חשב לשאת את רחל וממנה לבנות את בית ישראל, אבל הקב"ה סיבב לו דברים אחרים והכניס גם את לאה וגם את בלהה וגם את זילפה.
אז יעקב אבינו בא לקיים את המצווה עם הסימנים ועם כל הכוונות של האר"י ושל הרש"ש ופי כמה יותר. יעקב אבינו שלא התחתן עד גיל שמונים וארבע, ואומר "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מ"ט ג') – זו קדושה עצומה ונוראה שאין כדוגמתה. הגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא. שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון(בבא מציעא פד.).

בלילה יעקב אבינו רגליו מוצבות ארצה וראשו בשמים, מכוון כוונות עצומות, הכוונות של הזווג, של הורדת הנשמות, הבנין של שבטי י-ה שהם שנים עשר צירופי הוי"ה, להוריד אותם לעולם לעשות להם נשמה וגוף, שיהיו בעולם הזה.

אבל – בבוקר והנה היא לאה! הוא חשב על רחל ותחתיו מי היתה – לאה! אז לפי דרגתו של יעקב אבינו – ראובן זה לא מאה אחוז. "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" (בראשית מ"ט ד').

לא מאה אחוז? א"י קולטת רק שבט שהוא מאה אחוז! אמנם הוא קדוש, הוא שבט, זה לא ישמעאל, זה לא עשו, אבל זה לא מתאים לא"י. המקום המתאים זה עבר הירדן.

מה קרה עם גד? לאה ילדה ליעקב את ראובן שמעון לוי ויהודה. בינתיים, רחל אימנו אין לה כלום, ותקנא באחותה. והלכה ליעקב וכו' וכו', בסופו של דבר הגיעה איתו להסכם. אמרה לו, "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי, מִמֶּנָּה" (בראשית ל,ג). [אמרה רחל ליעקב, אבא שלי נתן לי שם כזה ואולי לכן אין לי בנים, אין לי בשם אות ה'. "הֵא לָכֶם זֶרַע" (בראשית מז,כג), אומר רבנו האר"י, אדם שנולדת לו בת צריך לחפש לה שם עם אות ה'. לאה יש לה ה' – הנה יש לה בנים. אבל אני נתנו לי את בלהה, יש לה שתי אותיות ה' בשם. קח אותה לאשה, אולי ה' אחת היא תעביר לי, ואבנה אנכי ממנה, וגם לי יהיו בנים].

השבטים שנולדו מבלהה שהם דן ונפתלי הם כשרים. כי זה היה בהסכמה גמורה.

בינתיים לאה עמדה מלדת וראתה שרחל נתנה ליעקב את שפחתה, ואז נולדו לה ממנה בנים. אמרה לאה, למה גם אני לא אתן את השפחה שלי? אבל היא חשבה שאם היא תבוא ליעקב אבינו ותספר לו סיפורים הוא ידחה את דבריה, הוא יאמר לה מה את רוצה? הרי לרחל לא היה ילדים – אז הסכמתי, אבל את כבר יש לך ילדים, למה את רוצה להכניס לי עוד אשה? אז היא עשתה את זה בלי ידיעתו. הכינה אותה, קידשה אותה, הסבירה לה מי זה האדם הענק הזה, ומה צריך לעשות ואיך צריך לעשות. ומה תעשה זלפה? – זו הגברת שלה! אז כשילדה זלפה מה כתוב? "וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד (בָּא גָד), וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד" (בראשית ל' י"א). מה זה בגד? אמר יעקב אבינו, מה עשתה לאה? יש פה חס שלום כמו בגידה. זה היה שלא בידיעתו, אז יש פה חוסר שלימות. נכון שאצל יעקב אבינו הכל בדבקות, אבל לפי דרגתו של יעקב אבינו – יש פה פגם, אז גם גד הוא לא מאה אחוז. אם ראובן לא – כל שכן גד.

מה עם חצי שבט מנשה?

יוסף הצדיק כשירד למצרים, כפי שכתוב בזוהר הקדוש, אמר, במצרים אין מה לראות. מקום כזה של טומאה – צריך להוריד את העיניים לגמרי. "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מ"ט כ"ב). קיבל עליו לסגור את העיניים, זה הדבר הראשון. לכן בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו מנסות לעורר את תשומת ליבו שיסתכל עליהן. מציעות לו הצעות. לאף אחת לא התרצה. לא רצה להתחתן, יותר טוב לא להתחתן במקום כזה. והנה אותו פוטיפר, לא היה לו ילדים, אז לקח בן ובת, לקח את יוסף ולקח עוד איזה ילדה, והיא זרקה ליוסף את הטס שהיה עליה. זו היתה הבת שנולדה משכם בן חמור ודינה (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ז). יעקב אבינו התביש להשאיר אותה בתוך הבית, זו חרפה. שם עליה טס שהיא מזרע של יעקב אבינו ושלחה, וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים, וקנה אותה פוטיפר. כשראה יוסף את הטס ומה שכתוב בו, אמר: לפחות משהו שלא ממצרים, משהו מבית אבא. אז התחתן איתה.

נמצא שאסנת היא חמישים אחוז משכם חמישים אחוז מדינה. יוסף הצדיק הוא מאה אחוז של קדושה. אז מחמישים אחוז של קדושה של יוסף עם החמישים אחוז של קדושה של אסנת יצא אפרים שהוא מאה אחוז. מחמישים אחוז של קדושה של יוסף עם החמישים אחוז של בחינת שכם של אסנת יצא מנשה. אז מנשה הוא חמישים חמישים. אין פה שלימות, אז חצי שבט מנשה – מקומו בעבר הירדן, וחצי השני של שבט מנשה – בא"י.

אנחנו רואים פה, שסיבת חורבן הבית זה חוסר קדושה.

בימים אלו של בין המצרים, שאנחנו מחפשים איך לבנות את בית המקדש, אנחנו צריכים להשיג יותר קדושה!

כל אחד צריך לחפש דברים לקדש את עצמו, הקדושה מביאה לא רק בנין רוחני לאדם, פשיטא, קדושה – זה בנין רוחני, אלא כאשר אדם מקדש את עצמו – גם הגוף שלו נהיה נצח. נהיה ברכה. גם הגשמיות מקבלת ברכה. כמו שאמרו לטיטוס, קמחא טחינא טחנת (איכה רבתי א', מג). אחרי שהלכה השכינה והקדושה מהבית – אתה יכול להרוס מה שאתה רוצה, זה לא בית מקדש, לא הרסת מקדש.

כשהגוף לא שולט על הנשמה גם הגוף מתברך!

תגיד לגוף שלך: לך יהיה יותר כיף כשאני אתנהג כמו שצריך לא רק לנשמה!!!

ברגע שתהיה מספיק קדושה נזכה בארץ ישראל בשלימות ובבית המקדש!

מעניין שלמבצע קוראים 'צוק איתן', איתן זה ספירת היסוד כמו שנאמר על יוסף הצדיק (בראשית מט,כד): "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ"[1], צוק זה בגי' 'מצוין', לרמוז שנהיה מצוינים בשמירת הברית היא ספירת היסוד. וכן 'מצוין' זה אותיות 'מציון' – ציון בגי' יוסף!

יפה מסכם לנו הרבי מסוכצ'וב את עניין המנהרות שזכינו ונזכה להינצל מהן בזכות שמירת היסוד:
שם משמואל (מקץ תרע"ד): "ותשב באיתן קשתו וגו' - הוא ענין שמירה שלא יבואו זרים בגבולו (חדירה מהמנהרות), והוא לשון ישיבת הקשת (הקשתיות...) במקומו להגן, והוא בשכר הנסיון...".






[1] יוסף הצדיק זכה בתואר הזה רק אחרי העמידה בנסיון שמירת הברית כדברי הגמרא (סוטה לו:): " 'ותתפשהו בבגדו לאמר'- באותה שעה באתה דיוקן של אביו נראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין בניך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב 'ורועה זונות אבד הון' (משלי כט)? מיד 'ותשב באיתן קשתו' ".

פרשת מטות - הודו לה' כי טוב

הודו לה' כי טוב


במדבר (לג,לב): "וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד".

הרב ברבי מתוניס דורש על הפס' הזה כי לעתים מנסה האדם לברוח מקשיים וצרות שמתרחשות לו בחייו בכל מיני דרכים, וכשהוא מצליח להתחמק הוא שבע רצון מעצמו, ואינו יודע צרות אלו היו עדיפות לו פי כמה.


רמז לכך נתן לראות בפסוק הזה: יַעֲקָן=עקה = צרה, חֹר=בור=למטה=ליפול, גִּדְגָּד=גד=מזל.

באה התורה ללמדנו, שאם אדם נוסע מצרותיו ומחפש לברוח ממועקותיו, הוא ימצא את עצמו חונה בתוך חור הגדגד, במקום שבו יחתך מזלו עוד יותר, שכן אם הקב׳׳ה נתן לו צרה כלשהי, הוא מונע ממנו באמצעות כך לקבל עונש חמור יותר.

מסופר שפעם הפציר אדם בשלמה המלך ללמדו את שפת העופות, ושלמה המלך נענה לבקשתו. בא האיש לביתו שמח וטוב לב, ולא חלפו ימים רבים עד ששמע את הצפורים מדברות ביניהן שבאותו לילה עתידה להתרחש בביתו גנבה.

מיד שכר האיש שרותי חברת שמירה, וכשהגיע הגנב המתינו לו כמה בריונים ששברו את עצמותיו ודאגו שלעולם לא יעלו בדעתו מחשבות שטות מעין אלו שוב...
חלפו ימים מספר, והנה שמע האיש את הצפורים מדברות שהלילה עתידה לפרוץ שרפה בביתו. באותו לילה נשאר האיש ערני, ובאמת בשעות הקטנות של הלילה נפל נר כלשהו וסביבתו החלה להתלקח, אך בעל הבית מהר לכבות את האש בעודה קטנה ושום נזק לא קרה.
חלפה תקופה נוספת ושוב התגלגלה לאזניו שיחת הצפורים. הפעם שחו זו לזו כי הלילה בעל הבית עתיד למות... כעת לא נותר לו מה לעשות, קם ונסע לשלמה המלך ושאל בעצתו.
אמר לו שלמה: מדוע למדת את שפת העופות? דע לך, שחוב נרשם לחובתך בשמים, בקשו המקטרגים לקחת אותך, אבל החליטו לבסוף לחוס עליך ולקחת במקום זה את ביתך.
ואתה החלטת להתחכם...

הקב"ה שלח גנב - אך אתה תפסת אותו, שלח אש - אך כיבית אותה, לא נותר לו אלא לקחת אותך...


על כך אומרת הגמרא (פסחים קיח.) ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״: הודו לה׳ על זה שהוא גובה את חובתו של האדם בטובתו, דהינו: כאשר נגזרים על האדם גזרות קשות, לוקח ממנו הקב״ה דבר שהוא אוהב מאד במקום לבצע אותן.


לדוגמא: אדם רוכש לו מכונית חדשה במאה אלף שקלים, הוא עוד לא הספיק לבטח אותה, וכבר הוא נתקע בעמוד חשמל... בו במקום הוא מפסיד את הרכב, ולא זו בלבד, אלא שמקבל תביעה לתקון אותו עמוד...


עומד לו האדם ומקונן על היום שבו הוא נולד, על היום שבו ימות, על היום שבו קנה את הרכב ועל סוכן הבטוח שלא התקשר אליו בזמן... ואינו יודע, כי בסך הכל נעשתה עמו טובה גדולה, שכן הקב״ה לקח את הרכב במקום לקחת אותו בעצמו...


על זה אמרו חז"ל: ״הודו לה׳ שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו, ואת עני בשיו, יתום בביצתו, אלמנה בתרנגלתה״ - כל אחד משלם במה שיקר ללבו, במקום דברים גרועים יותר.


ה״בן איש חי״ מפרש ש׳חוב׳ בגימטריה שוה לשש עשרה, ו'טוב׳ בגימטריה שוה לשבע עשרה, כך שאם נוסיף אחד ל'חוב' נקבל 'טוב'.


אם רואה האדם שהגיע לו בחייו חוב כלשהו, והוא סובל מדבר מה בלתי נעים ונאלץ לעשות דברים שלא כרצונו, עליו להוסיף, את האחד, את הקב"ה, ל׳חוב׳ וכשיוסיף זאת יגלה עד מהרה כמה זה ׳טוב' לו.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: